ספר שירי/ רחל
צְרִיחוֹת שֶצָּרַחְתִי נוֹאֶשֶת, כּוֹאֶבֶת
בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,
הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,
לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.
נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִלִּיתִי לְרֵעַ,
נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ,
וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ
יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ
על המשוררת
רחל בלובשטיין נולדה ברוסיה בשנת 1890. היא עלתה לארץ בשנת 1909, והתפרסמה בזכות
שיריה האישיים שצמחו מתוך צער הבדידות, כאב האהבה הלא-ממומשת, ייסורי מחלת השחפת בה
לקתה ותודעת המוות הקרב ובא. משנת 1926, כתבה רחל שירים שיש בהם השלמה מפויסת עם
עצמה ועם גורלה.
רחל נפטרה בתל-אביב בשנת 1931.
סוג השיר
"ספר שירי" הוא שיר ארס-פואטי. ארס-פואטיקה = אמנות השירה. שירה ארס-פואטית היא
שירה שבמרכזה תיאורים הקשורים בתהליך יצירת השיר, כגון: המניעים לכתיבה, נושאים
וחומרים לכתיבה, הגדרות לשירה, התמודדות עם פרסום היצירה ותגובות הקהל וכו'.
הרקע לשיר
השיר "ספר שירי" הוא שיר הפתיחה בספר השירים השני של רחל "מנגד" (1927), ומיקומו
בספר מקנה לו מעמד של שיר הצהרתי. היא מביעה בשיר זה את כאבה נוכח מה שנראה כקושי
הבסיסי בכתיבת שירה ויותר מכך, הקושי שבחשיפה העצמית בפני ציבור קוראים סתמי.
תוכן השיר
השיר מתאר את תהליך היצירה: מתיאור החוויה האישית ועד לפרסום החושפני.
בית א' – תיאור התהליך שעוברת המשוררת, כאשר היא כותבת את שיריה. זהו תהליך המזכיר
את תהליך הלידה – הוא כרוך בכאב רב, אך התוצאה היא "בריאה" של ספר שירים, המכיל את
היצירה היפה והמלבבת.
בית ב' – תיאור החומרים שמהם נוצרים שירים. מדובר בחוויות הכואבות ביותר והאישיות
ביותר שעברה המשוררת בימי חייה. אלה הן חוויות שאפילו חבריה הקרובים אינם יודעים
עליהן. כאשר נחשף ספר השירים בפני הקהל הרחב, בוחנים הקוראים את הספר ב"מנוחה",
כלומר ללא התרגשות מיוחדת, אלא בקלות-דעת ואף באדישות מקוממת.
הנושא המרכזי בשיר ומשמעותו
במרכזו של השיר "ספר שירי" עומדות שתי מערכות היחסים הבאות:
א. בין המשוררת לבין היצירה.
ב. בין המשוררת לבין הקהל הרחב, הקורא את היצירה.
המסר העולה מהשיר "ספר שירי" הוא שיצירת אמנות באה לעולם מתוך סערת רגשות של האמן.
קיים ניגוד בין הכאב הנורא שמחויב מעצם בריאת היצירה האישית, לבין הביטוי האסתטי
והמלבב שכאב זה מקבל בהפיכתו לשיר.
יתר על כן, פרסום היצירה מוסיף כאב וסבל לאמן, הנאלץ להתמודד עם תגובת הקהל המתייחס
בנינוחות לתוצר האומנותי הסופי. הציבור שנוהג ביצירה בקלילות, אינו מעריך את התהליך
הרגשי הכואב, שהשקיע האמן ביצירתו.
במעבר מהחיים לאמנות, יכולה המצוקה להפוך לדבר נעים ויפה, המושך את לב הקורא הנהנה
מחוויה מזככת. קיים פער מכאיב בין המטען הרגשי שהושקע בשיר בשעת כתיבתו לבין אופן
הקליטה הנינוח והשלו של קהל הקוראים.
עמדת המשוררת
הדוברת המייצגת בשיר את המשוררת מופיעה כמי שכואבת את הניגוד שקיים בין עולמה
הפנימי (עולם סוער של רגשות כאב וייאוש) לבין התוצאה המעוצבת בשיר (מחרוזת מלים
מלבבת). בהמשך היא מוצגת כמי שמאשימה את הקהל בכהות רגשית, ואולי אף בזלזול כלפי
ההשקעה הרגשית שדורשת היצירה מהמשוררת. מכאן אפשר להבין שהמשוררת מתייחסת אל השיר
כאל ישות בעלת קיום עצמי. תכניו של השיר ואופיו נקבעים על-ידי חוקיות פיוטית
ייחודית לו, וזו מעניקה לכאב האישי איכויות חדשות.
למרות הנימה המשלבת כאב אישי והאשמה של הקוראים, נראה שהשיר מבקש לפתור את הקוראים
הרגישים (אלו המזהים את עקבות "תוגתו של הלב הכורע" מאחורי מה שנראה במבט ראשון
כ"מחרוזת מלים מלבבת") מאטימות נפשית. קוראים אלה לא יגיבו בשוויון-נפש על השירים,
ומן הסתם המשוררת אינה מכוונת כלפיהם את האמירה המרירה שבה היא נועלת את השיר.
אמצעים אומנותיים
מטאפורות
"מחרוזת מלים מלבבת" – ציור לשוני הממחיש את הסדר והיופי הנראים בתוצאה הסופית של
היצירה – השיר.
"ספר שירי הלבן" – מטאפורה הממחישה את הניגוד בין תהליך היצירה הסוער לבין התוצאה.
ספר השירים הלבן מנטרל את הרגשות השליליים שעמדו בבסיס יצירתו. כעת בולט "ניקיון"
הצבע הלבן, המכסה על הרגשות הסוערים והכואבים שהביאו ליצירתו. (יש לציין שרחל בחרה
לכרוך את ספריה בעטיפה לבנה ופשוטה, ללא קישוטים ועיטורים גרפיים – עניין שחיזק את
תדמיתה הצנועה והשקטה של משוררת שקולה נשמע בקושי).
"נחשף החתום בי באש" – בהשאלה זו מתארת רחל את סוג הסודות שנחשפו בשיריה. מדובר
בסודות שלא גולו לאיש והיו כאלה שגרמו כאב כה צורב, שנטבע לעולם בזיכרונה.
"תוגתו של הלב הכורע" – לשון ציורית זאת ממחישה את העצב העצום "המכופף את הלב",
כחומר ממנו נוצרים השירים.
ניגודים
האפקט האומנותי המרכזי בשיר הוא בשני ניגודים עיקריים:
א. ניגוד בין הסבל הכרוך בכתיבת השיר ("צריחות שצרחתי נואשת, כואבת / בשעות מצוקה
ואובדן"), לעומת האופי הלבבי והנעים של קובץ השירים המוכן ("מחרוזת מלים מלבבת"),
שנולד מאותו סבל.
ב. ניגוד בין הצורך במגע אינטימי עם הקוראים באמצעות השירים ("נגלו חביונות לא
גיליתי לרע, נחשף החתום בי באש"), לבין הידיעה שקוראים רבים לא יגיבו על השירים
באותה היענות רגשית שהמשוררת מצפה לה ("ואת תוגתו של הלב הכורע, יד כל במנוחה
תמשש").
הניגודים הללו מדגישים את עוצמת עגמת-הנפש שחשה המשוררת בפרסום שיריה.
סיכום
"ספר שירי" מזמן דיון בשאלות הנוגעות לכתיבת שירה ופרסומה. מדוע חושפת המשוררת את
הכואבים שבסודותיה בידיעה שאלו יפלו על אוזניים אדישות? אפשר שהשיר רומז ששליחותו
של המשורר בכתיבת שירים חזקה מאי-הנחת שהוא חווה בשעה שהוא מפרסמם בקרב ציבור
שאיננו מעריך את ההשקעה הנפשית שביצירתם
============================================================
ניתוח כללי
- השיר מציג מטאפורה לתהליך יצירת השיר:
"בהתחלה זה כואב" ß כל "חבלי הלידה" והקושי שעובר על היוצר עד שהיצירה יוצאת.
"אח"כ יוצא החוצה" ß התוצר המוגמר שמשווק ומפורסם.
- בתחילת השיר ישנו דימוי: "איך שיר נולד, כמו תינוק".
ניתוח הבית השני
ברגע שהיצירה מתפרסמת היא יוצאת מרשות הפרט (היוצר) לרשות הכלל ואז היא לא רכושו הבלעדי של המשורר.
בנוסף, למשורר אין טינה כלפי הקהל – הוא שמח על כך שהשיר מתפרסם ואף נעשה ממוסחר.
ספר שירי (עמ' 19 בחוברת)
ניתוח
- השיר מציין את תהליך הכתיבה של רחל. הכתיבה אצל רחל היא תהליך של פריקת רגשות. כל הזעם יוצא החוצה באמצעות המילים, אך היצירה לא חייבת להיות קשה וזועמת כי יש בה תהליך של פורקן.
- שתי השורות הראשונות בשיר מביעות ייאוש, התפרצות רגשית חזקה. בנוסף, ישנו בשתי השורות האלה מצלול של אותיות שורקות המביע מצב קיצוני, אובדני וקשה.
- בשורה האחרונה של הבית הראשון כתובה המילה "לבן" המסמלת טוהר.
- בשיר יש חריזה. בבית הראשון החריזה היא גם בין הניגודים בשיר.
- בשתי השורות האחרונות בשיר ישנה גלישה ומטאפורה. כתוב כי הלב עצוב, זוהי מטאפורה מכיוון שלב איננו יכול להיות עצוב.
ניתוח הבית הראשון
בכלליות:
- יש תהליך של טרנספורמציה – שינוי: מדבר קשה וכאוב שמקורו במצוקה הוא הופך למשהו יפה.
- בין החלק הראשון לחלק השני של הבית יש ניגוד. בחלק הראשון מתוארת מצוקה קשה ובבית השני מתואר דבר טוב.
שתי השורות הראשונות בבית (סיבת הכתיבה):
- התפרצות רגשית חזקה.
- באה לידי ביטוי.
- מצלול אותיות שורקות – ד,ש.
- מצב קיצוני, אובדני.
- ייאוש – חוויות קשות מאוד.
שתי שורות אחרונות (תוצאת הכתיבה):
- המצב משתפר.
- ניגוד מוחלט בין סיבת הכתיבה לתוצאתה.
ניתוח הבית השני
ברגע שהיא (רחל) מוציאה את הדברים לאור, דבריה יוצאים החוצה – יוצאים משליטתה. אך קשה לה עם זה (בניגוד ליהונתן גפן בשירו "איך שיר נולד?"). קשה לה עם זה שסודותיה הופכים לנחלת הכלל, ואז כל אחד יכול "למשש" את כאביה.
למרות זאת, היא מפרסמת את דבריה מכיוון שהיא מתפרקת, זו הדך שלה להתפרק.
בבית השני ניתן לראות את משולש היחסים בין היוצר, היצירה והקהל.
ניב
ניתוח כללי
אילוזיה מקראית
רמיזה. שיבוץ מקראי.
2 השורות האחרונות בבית הראשון הן אילוזיה מקראית. חלק מפסוק בספר ישעיה שבו ישעיה מדבר על בנות ציון אשר דומות לבנות הגויים. בשיר, המליצות (מילים גבוהות) הן אינן אמיתיות. מקבלים מהאילוזיה המקראית קונוטציה שלילית למליצות. יש שימוש בהאנשה על המילים.
הניב בשיר: הביטוי הראשוני – הפשוט, הקרוב ביותר לשתיקה. (הכוונה היא לשפה)
השיר מדבר על שבח פשטות הביטוי. גם במילים פשוטות אפשר להעביר הכל.
בית שני
- דימוי. היא מעריכה את הניב ומדמה אותו לתינוק.
- היא יודעת מליצות (מילים גבוהות), אך מעדיפה לשתוק.
- רחל הולכת בצורה הדרגתית – ממליצות, לניב ועד לשתיקה שהיא האמיתית ביותר. ניתן ליצור קשר גם בשתיקה.
- היא מגמדת את משמעות הניב (שפה פשוטה).
- היא פונה לקורא שמבין אותה, או למישהו שקרוב אליה – האם הוא יכול להבין אותה גם מתוך השתיקה? האם הוא מסוגל לשמור על הניב שלה (השפה הפשוטה שלה) ולא לעשות בו שימוש זול?
הנמען בשיר
קשר מתוך שתיקה יכול להיות רק עם מישהו מאוד קרוב, לכן הנמען בשיר הוא רק נמען מיוחד שמבין אותה, שקרוב אליה.
היא מבקשת שישמור על המילה ולא יהפוך אותה למשהו זול, להשאיר אותה במצב הייחודי שלה.
סיפור אחרון וזהו
מה הסלנג עושה ליצירה?
- הופך את הסיפור לפשוט, מובן יותר.
- השימוש בסלנג בעיקר בפי "השד" (ולכן השפה נמוכה – אמצעי אפיות של השד).
- הופך את היצירה ליותר מעניינת, לדור הצעיר (מדברת יותר אל קהל היעד) – גורם להזדהות.
- כתיבה אופיינית לאתגר קרת – כתיבה בגובה העיניים.
- הופך את הסיפור ליותר הומוריסטי. באמצעות הסלנג, הוא מסיט את הקוראים מהרעיון המרכזי לכיוון ההומור והגיחוך. בצורה זו, הוא מנטרל את כובד הראש של לקיחת הכישרון.
מישור עילי בסיפור – העלילה
שד מגיע לסופר ומבקש לקחת ממנו את הכישרון. הסופר מבקש לכתוב סיפור אחרון. השד מסכים ובינתיים מתארח בביתו. לאחר הכתיבה, לוקח השד את כשרון הכתיבה מן הסופר, אך הסופר מקבל זאת בקלות, לא כועס ואף מתיידד עם השד.
מישור מתחת למציאות
כל עולם הפחדים של היוצר – אם יאבד לו הכישרון, מה הוא יעשה וכו'. הוא מדבר בסלנג על מנת לכפות על הפחדים.
ניתוח כללי נוסף
- הסיפור "אינו מזוכיסטי", הוא איננו סובל מהכתיבה, הוא נהנה מהכתיבה – "שישאיר לי עוד טעם בפה".
- הסופר כותב מהר – "מתקתק".
- המאמץ בכתיבת הסיפור סוחט – "יצא מהחדר השני מזיע".
- את הסיפור מסיים השד, הוא (הסופר) השאיר את העבודה לו.
המחרוזת
מחרוזת – תכשיט
תכשיטים היו נחלת האצולה, היוו נחלת המעמד הגבוה.
אקספוזיציה – היצג
- הסיפור הוא במאה ה-19 בפריז. תקופת צמיחת הבורגנות.
- הדמות המרכזית היא מתילה ליזל. היא מתוסכלת מכיוון שיש לה פער בין המצוי לרצוי.
- עצם זה שהיא נאה וחיננית גורם לה לרצות להראות שהיא יכולה להרבה יותר ממה שהיא יכולה.
- כדי לצאת מן המצב הזה, היא בורחת מהמציאות האפורה לעולם החלומות.
הסיבוך – קבלת המכתב
קבלת המכתב, קניית השמלה וקבלת התכשיט מחברתה.
שלושה שיאים בסיפור
1. יום הנשף – פסגת שאיפותיה של גברת ליזל מתגשם.
2. אובדן המחרוזת – מוריד אותה ברמה, ומחזיר אותה מבחינה מסוימת למציאות, אך היא מגיעה לשפל המדרגה.
3. הפואנטה – האמת המרה – הקערה מתהפכת והיא מגלה שעבור זיוף היא הקריב 10 שנים מחייה.
הפואנטה שבסיפור
האמת המרה. גם הקוראים וגם מתילדה לא ציפו לסוף שכזה. לכן זהו סיפור פואנטה.
ישנה ביקורת בסיפור על החברה במאה ה-19. לעולם לא הסתפקו במה שיש, אלא תמיד שאפו להגיע למעלה, למה שהם לא.
דמות עגולה – מתפתחת: מתילדה.
דמות שטוחה
- חד מימדית, דמות רקע שבאה להאיר את הדמות העגולה.
- בעלה של מתילדה והאישה שנתנה לה את המחרוזת.
מוטיב מוליך
- המוטיב המוליך שזור לאורך כל הסיפור ובכל פעם המשמעות שלו משתנה.
- המחרוזת היא המוטיב המוליך. בהתחלה היא תכשיט (סמל למעמד). אחרי האובדן היא הופכת למעין לקח. בסופו של דבר המחרוזת מתגלה כזיוף. הסיפור מקבל מעמד שכל חייה של מתילדה מזוייפים.
האירוניה שבסיפור
האירוניה היא בעצם המציאות שבאה וטפחה על פניה של מתילדה. היא לא חיה במציאות, היא חיה במה שהיא הייתה רוצה לחיות.
"לא רק המחרוזת הייתה מזויפת, אלא כל תפיסת עולמה של מתילדה הייתה מזויפת" – למה כוונת המשפט?
הסיפור מנסה לחדור ולהפקיע אל האמת המסתתרת מתחת לכל מראות השקר.
הכסף, הסנוביזם, השאיפה להשתייך למעמד גבוה יותר הן המטרות החשובות יותר, הן התקוות והאשליות של גיבורי החברה המעמדית. אף אחד לא מסתפק במה שיש לו. תמיד חושבים כי "הדשא של השני ירוק יותר".
ארס פואטיקה – הגדרה
שירים העוסקים בתהליך היצירה ונכנסים אל בית היוצר ואל תהליך היצירה.
==============================================
רחל – רק על עצמי
בית א': הדוברת מספרת על חייה ומשווה אותם לחייה של נמלה – חיים צרים וקשים, גם
היא מעמיסה על עצמה מעמסה כבדה יותר מיכולתה לשאת.
בית ב': הדוברת מתארת את הדרך הקשה שעברה כשיי להגשים את חלומותיה ושאיפותיה. הדרך
מלאה בחרדה מיד ענקים המכשילה אותה.
בית ג': כל חייה פחדה מכוח חזק ממנה שיחסום אותה ויפריע לה בדרה. הדוברת מביעה
אכזבה מאותו קול קורא ומושך ע"י שני משפטי שאלה רטוריים.
נושא השיר: הדוברת מאוכזבת מחייה שלא אפשרו לה לממש את שאיפותיה, בגלל אותו פחד
תמידי שהפך את חייה לדרך קשה וכאובה. השיר אומר דבר והיפוכו – לכאורה, אמנם חייה של
הדוברת צרים, אולם למעשה עולמה עשיר יותר מזה של הנמלה, יש בו שאיפות וכיסופים
להגשמה ולא רק משא כבד.
המסר השיר: באופן טבעי האדם חיי את חייו לאור מטרותיו. למרות שהאדם מנווט את חייו
לפיהם, יש כוחות גדולים ממנו והמונעים את הגשמת חלומותיו. – החיים הם ביד הגורל.
אמצעים אומנותיים:
חריזה: "נמלה, דלה" – כדיי להדגיש את הדימוי לנמלה.
מטאפורה: "צמרת" – השאיפות להגשמת החלומות והשאיפות.
דימוי: דוברת – נמלה. משווה תכונות מסוימות בין הנמלה לדוברת.