כתנות פסים לבש הגן / וכסות רקמה מדי דשאו,
ומעיל תשבץ עטה כל-עץ / ולכל-עין הראה פלאו.
כל ציץ חדש לזמן חודש / יצא שוחק לקראת בואו,
אך לפניהם שושן עבר, / מלך, כי על הורם כסאו.
יצא מבין משמר עליו / וישנה את בגדי כלאו
מי לא-ישתה יינו עליו / האיש ההוא ישא חטאו!
קורות חייו:
הוא היה תלמידו של ר' יצחק אבן גיאת באליסאנה, 'עיר השירה'. בימי נעוריו קנה השכלה יהודית וערבית רחבה מאוד. הייתה לו כנראה משרה נכבדה במדינת גרנדה, כי שמו נזכר בלוויית התואר הערבי 'צחאב אלשורטה' ( שמשמעו הוא 'ראש המשטרה' או 'הוד מעלתו'). רמב"ע הוא שעודד את ר' יהודה הלוי בראשית דרכו בשירה, הזמינו לבוא אליו לגרנדה, תמך בו וכרת עמו ברית ידידות לכל ימי חייו.
ב-1090 חל שינוי מכריע בחייו - גרנדה נכבשה על-ידי המוראבטים, קהילתם היהודית נחרבה, וגם בני משפחת אבן עזרא נתפזרו לכל עבר. רמב"ע נשאר בעיר, ורק אחרי הרבה עמל וסבל עלה בידו לעוזבה ולברוח לספרד הנוצרית. מאז נבצר ממנו לחזור למולדתו, ומתוך דבריו המעורפלים קצת יוצא כי גרמה לכך בת אחיו בכורו, יצחק. כל חייו הארוכים, מאז כיבוש גרנדה ועד מותו אינם, אלא פרשה אחת של צרות ואכזבות מרות - אחיו יוסף הפנה לו עורף בעת מצוקתה, ואפילו בניו עזבהו. היה עליו לחפש נדיבים ומיטיבים ולשיר לשבחם. שבור ורצוץ היה משוטט במדינות הנוצריות בלי אשר יוכל להסתגל למידותיהם ולתרבותם הירודה של תושביהם היהודים. בודד וגלמוד מת הנכר.
רמב"ע ידע
את תורת השיר על בוריה, אולי יותר משאר משוררינו הספרדים, ושיריו יכולים לשמש דוגמא
לשמירת קפדנית על כללי התורה. אחרי הניסיונות הקשים שבהם נתנסה המשורר מורגשת
ביצירתו נימה של תוגה אישית - הרגשת בדידותו בגלות וגעגועיו למולדת מובעים לעיתים
בחמימות ובתכלית פשוטה. שירי חדוות החיים, שנושאיהם העיקריים הם חשק, יין, וטבע,
שייכים ברובם לתקופת נעוריו. עם התבגרותו הרבה לעסוק בשירי קודש ובחקירת ספרות
המקרא, אולם זה לא מנע ממנו להמשיך לכתוב על השמחה והתענוגות, גם בזמן שלבו היה מלא
מרירות ודכאון לעת זקנתו.
חיבוריו
העיקריים היו:
1) דיואן, אוסף גדול
של שירי חול וקודש.
2) "ספר ענק", אוסף שירים המסתיימים בחרוזי צימודים.
3) "שירי קודש".
4) "כתאב אלמחאצרה
ואלמדכרה", על השירה העברית.
5) "אלמקאלה באלחדיקה", ספר פילוסופי-פופולרי לפי השיטה הניאופלטונית.
אמצעים אומנותיים:
א) ז'אנר: השיר מתחיל כשיר טבע ומסתיים כשיר יין.
ב) מבנה: מבנה של עלייה לקראת פואנטה שמגיעה עם הופעת השושן.
בתים 1-3 : תיאור ההתגנדרות של הטבע לקראת בוא האביב והשושן, המלך.
בתים 3-4 : התהלוכה והופעת השושן.
בתים 6 :הזמנה למשתה.
ג) חרוזים: מבריח מהסוג העובר - "דשאו"; "פלאו"... = או, הברה פתוחה
המביעה השתוממות ופליאה, ומצד שני מביעה שחרור, התפרקות ממועקה,
כפי שהטבע השתחרר מהחורף בשיר.
ד) חרוז פנימי:
"ומעיל תשבץ עטה כל עץ" ( בית 2 ).
"כל ציץ חדש חודש" ( בית 3 ).
ה) צימודים:
חָדָש - חֻדַש ( בית 3 ) – צימוד שונה תנועה
עליו - עליו, צימוד שלם ( בתים 5-6 )
איש – ישא ( בית 6 ) – צימוד הפוך
ו) שיבוצים:
"כסות רקמה" - נזכר בהקשר לנשיאי ים ביחזקאל.
"מדי דשאו" - נזכר בהקשר ליהונתן שנתן את מעילו ואת מדיו לדוד בשמואל
א'; וגם בהקשר לבגדי אהרון, "ולבש הכהן מדו בד…" בספר ויקרא.
"מעיל תשבץ" - קשור למערכת הביגוד של כהן גדול ונביא: " ואלה הבגדים
אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ" (שמות, כ"ח 4).
"אך לפניהם שושן עבר, / מלך, כי על הורם כסאו
יצא מבין משמר עליו / וישנה בגדי כלאו" - המקור המקראי הוא סיפור יהויכין
מלך יהודה, המשתחרר מבית המאסר בבל ועולה לגדולה, ושם נאמר: "…ויוצא
אותו מבית הכליא… ויתן את כסאו ממעל לכסא המלכים… ושנה את בגדי
כלאו…" (ירמיהו, נ"ב 31-33, ובשינויים קלים במלכים ב').
"מי לא ישתה יינו עליו / האיש ההוא ישא חטאו!" – מופיע בספר במדבר, ט'
13, בהקשר לחטאו של מי שאינו מקריב את קורבן הפסח.
ז) תפארת החתימה: "מי לא ישתה יינו עליו / האיש ההוא ישא חטאו!"
בבית זה השיר עובר משיר טבע לשיר יין, הוא מסתיים בסימן קריאה, וכולל
שיבוץ מספר במדבר, שאומר, שמי שאינו מקריב את קורבן פסח - חוטא הוא.
יש כאן התחכמות שובבה, ההזמה לשתות יין, שהיא הנאה של חולין, מקבלת
כאן מעמד של מצווה קדושה. גם הטבע מקבל מעמד קדוש, היות ושותים את
היין לכבודו, ומי שלא נוכח ביופיו או מעריך אותו - חוטא.
זהו בית מפואר ומרשים, אווירת השמחה כאן מגיעה לשיאה בהתפרצות
עליזה ומשוחררת, המתירה לעצמה כקודש את הנאות החיים.
ח) מטאפורות: תבנית ההאנשה משתלטת על תמונת האביב כולה, ומייחסת
לגיבורי האירוע ריגושים אנושיים, כמו התגנדרות, שמחה ושמץ יהירות.
"וכסות רקמה מדי דשאו" - הדשא לבש מדים רקומים, התהדר.
"ומעיל תשבץ עטה כל עץ / ולכל עין הראה פלאו" – העצים עטו מעילים
בגוונים רבים, והתעטרו בפרחים רבים, ומראים לכל עובר ושב עד כמה הם
יפים.
"כל ציץ חדש לזמן חודש / יצא שוחק לקראת בואו" – כל פרח נתחדש ופרח,
ויצא שמח ועליז לקראת בוא האביב.
"אך לפניהם שושן עבר, / מלך, כי על הורם כסאו.
יצא מבין משמר עליו / וישנה בגדי כלאו" – בראש התהלוכה עובר השושן, מלך
הפרחים, כסאו מורם, הוא יוצא ממשמר עליו מחליף בגדים. פריחתו של השושן
ושחרור עלי הכותרת מתוך עלי הגביע מדומה לשחרור מבית הכלא או מן
החורף, העלים שמרו על השושן עד שהוא מסיר אותם ומנץ.
ט) הפלאה: הדובר מפליא את הטבע.
י) מילת ניגוד: "אך…" (בית 4) מדגישה את עליונות השושן ומייחדת אותו מול כל
האחרים שמשתתפים באירוע.
הרעיונות בשיר + סיכום השיר בשפת ימינו:
הגן לבש כתנות פסים / והדשא מדים רקומים,
העצים עטו מעילים בכל מיני צבעים / ומראם הפליא את כל הרואים.
כל פרח פרח ונתחדש / שמח ועליז לכבוד האביב לצאת ביקש,
אך הנה השושן עובר לנגד פני כולם / מלך הפרחים הוא ועל כן כסאו הורם.
הסיר הוא את עליו-שומריו / לחופשי יצא, ולכן החליף בגדיו.
ומי שלא ישתה לכבודו / יזהר, כי חוטא הוא ולבסוף יבוא על עונשו!
שיר זה הוא מין המפורסמים בשירי החול של משה אבן עזרא, והוא שייך ע"פ אפיוניו הפואטים ועל פי כתובתו בדיואן לשירי יין. השיר מביא את תמונת הגן באביב ואת התחדשות הפריחה כעילה להזמנה למשתה היין. השיר נמסר דרך עיניו של מספר עד, הפותח את דיווחו במבט המקיף את הגן כולו וסוקר אחד אחד את המשתתפים באירוע, עד שמבטו מתמקד בגיבור המרכזי של האירוע - השושן.
השיר יוצר תמונה מטפורית המאורגנת סביב האנשת הטבע. הדובר מתאר את בוא האביב כתהלוכה צבעונית של נסיכים ובני אצולה המתכנסים לכבוד האביב ובראשם עומד השושן המלך שרק השתחרר מכלאו של החורף. בשיבוצים ישנן רמיזות לסיפור יוסף ויהויכין המלך. בסיום השיר יש קריאה להשתתף במשתה היין.
השיר פתוח למספר אופני קריאה. ברובד הגלוי מדובר בהתחדשות הטבע לקראת בוא האביב, הדובר מתאר את הטבע כתהלוכה צבעונית של נסיכים ואצילים המתגנדרים לכבוד האביב, ובראשם עומד השושן המלך שהשתחרר מכלאו של החורף. אולם אם נתעמק בשיר נגלה כי יש לו משמעות סמויה אשר נגלית לנו דרך הרמיזות המקראיות השזורות לאורך כל השיר: המלים האחרונות בשיר הועתקו כלשונן מן התורה (ספר דברים), אשר מרמז על חג הפסח, ובכך משתלב האזכור של הפסח היטב עם הזמן, שהוא האביב, המציין את התחדשות הטבע, שיוצא מהקיפאון; ועם הרמזים לסיפור יוסף ויהויכין, שיצאו ממצב של כליאה ועבדות אל החופש והמלכות. ואילו חג פסח גם הוא מציין אירוע מהפכני, שבו יוצא עם ישראל משעבוד לחופש.
השיר עונה גם לתביעה הבסיסית של המקוריות בימי הביניים, על ידי לקיחת תמונה השגורה במקורה - תמונת האביב, ומעניק לה נופח חדש ומרענן, וזאת על ידי שימוש מתוחכם ומורכב בלשון הקישוטים.
השוואת השיר "כתנות פסים" עם שירה בת ימינו:
ניתן להשוות את "כתנות פסים" של אבן – עזרא לשירה של רחל "אביב".
אל גדר דחויה, אפורת פנים,
רבת הכנעה לגורל,
קבצנים עליזים – סביון וחרדל –
נדחקים בסך.
ציץ הגינה – ואני.
עוף השמים – ואני.
שהגיעני לחג האביב – יבורך!
לכאורה שני השירים מאוד דומים:
א. שניהם דנים בחגיגת הצמחים והפרחים, ובשניהם הפרחים מואנשים.
ב. שניהם מסתיימים בחגיגיות בביטוי בעל רמיזה דתית.
אך למעשה קיים שוני רב בין שני השירים המדגיש את ההבדל בין התקופות בהן נכתבו השירים:
א. העולם שאליו מדומה עולם הפרחים אצל אבן - עזרא הוא חצר מלכות חגיגית , ואילו אצל רחל הפרחים מדומים לקבצנים עליזים - סימן מובהק למהפכה התרבותית שעבר העולם בין תקופות שני המשוררים.
ב. בשירה של רחל נוכחות הדובר היא הרבה יותר חזקה. אצל אבן - עזרא רק בסיום מוזכר המישור האנושי לא בתור דימוי ורק במעורפל ("האיש ההוא"), ואילו אצל רחל מוזכר הדובר עצמו מספר פעמים (... ואני, שהגיעני) - סימן לשוני בראיית המשוררים את עצמם בתקופות השונות.