שירת ימי הביניים :
רקע:
שירה זו הפרידה בין "שירת קודש" לבין "שירת חול" וההפרדה העידה בעיקר על מועדי השימוש של החברה בשירים ועל תפקידה בחייהם.
הנושאים שבשתי הקטגוריות הם נושאים שהעסיקו את העם תמיד כגון: ערכי דת וביטוי אמונת המאמין.
שירת החול הייתה שירה שקדמה לשירת הקודש.
שירת החול חוברה במאה העשירית עד המאה ה 12 לספירה. שירה זו נכתבה לפי מה שלמדן היהודים מהערבים אשר חיו במחיצתם (בארצות ספרד). היא ביטאה מיזוג של יהדות וערבים במשקל,בתוכן בצורה.
בשירה זו דברו על חוויות הפרט – רגשותיו : אהבה קנאה שירי יין (הוללות) וטבע.
שירת הקודש הגיעה מאוחר יותר – המבנה של השיר היה נוקשה היא דיברה על שימור מסורת היו בה פיוטים קלאסיים למשל בשביל יום כיפור והיו גם שירי בקשות וסליחות.
לשון השיר הייתה משבצת בתוכה פסוקים מהמקרא ששובצו באופן חדש ומרענן וזה נקרא "סגנון שיבוצי".
בפרק זה אדון ביצירות הבאות :
2. לבי במזרח
3. ראה שמש
4. ישנה בחיק ילדות
5. מליצתי בדאגתי.
6. הבא מבול
דף מושגים בנושא אמצעים אומנותיים של שירת ימי הביניים :
מבנה : צורתו החיצונית של השיר (מבחינת חלוקה לבתים וכו') :
השיר כולו נראה כבית אחד של שיר חדש היות ואין רווחים בין הבתים.
בית הוא בעצם שורה. כל שורה היא בית חדש. ( שיר בעל 5 שורות ייקרא במונח ספרותי שיר בעל 5 בתים).
הבתים בשירת ימי הביניים מחולקים לשני חצאים – ביניהם ישנו "סלאש" / = קו נטוי.
שני החלקים – כל חלק כפי עצמו נקרא "צלע" - החצי הראשון של השורה (צלע ראשונה ) נקרא "דלת" והחצי הנוסף
( צלע שנייה ) נקרא "סוגר".
חריזה : יש שלושה סוגי חרוזים - הם מדורגים כאן מהחרוז הפשוט עד המעולה ביותר.
הצבע הכחול מסמל עיצור זהה (אותיות ) והצבע האדום את התנועה הזהה (צליל).
חרוז "עובר" : כאשר סופי הבתים הם עיצור ותנועה זהים, למשל : סיומת של "אים" כמו "ירושלים" ו "שמיים",
כל אחת בשורה נפרדת, כלומר בבית נפרד.
חרוז "ראוי" : כאשר הסיום של הבתים הוא שני עיצורים זהים ותנועה ביניהם זהה. "אסיריך" – "עדריך".
חרוז משובח : שלושה עיצורים זהים ושתי תנועות זהות "חמישים" – "חמושים" – כאן האות ח' היא גם עיצור זהה וגם התנועה שלה זהה.
משקל השיר – הכוונה לקצב ולהנגנה של השיר. המשקל מראה לנו איך לקרוא את השיר והוא מורכב מיתד ומתנועה.
יתד היא הברה שמכילה שווא נע או חטף ותנועה קצרה והיא מסומנת באות U מעל ההברה.
תנועה היא הברה בעלת תנועה ארוכה והיא מסומנת בקו כזה - .
עמוד הוא שילוב של יתדות ותנועות לפי המילה בסיום המילה יהיה עמוד שיסומן בקו נטוי / .
( לצורך פישוט העניין אציין את שם המשקל – שנקבע לפי סדר היתדות והתנועות, בכל שיר בו אדון ).
שיבוצים :
הכוונה לשיבוץ חלקי פסוקים מהמקרא בתוך השיר על מנת להעשיר את לשון השיר והעיד על יחסו החיובי של המשורר למקרא.
אם המשורר משבץ בשירתו ציון שלקוח מחיי העם אז הכוונה היא לא לשיבוץ אלא לרמיזה – כלומר הוא רומז להבנה אחרת באמצעות ההבנה של השומעים או הקוראים את האירוע.
תפארת הפתיחה והסיום :
זהו קישוט יסודי של השיר מדובר בהשקעה מיוחדת בבית הראשון והחרון של השיר המורכב מ :
1. בתפארת הפתיחה (שורה ראשונה) יהיה מצויין נושא השיר.
2. הן בפתיחה והן בסיום תהיה חריזה בין דלת (חצי שורה ראשונה) לסוגר (חצי שורה שנייה).
3. הן בפתיחה והן בסיום עמודי המשקל יתאימו למילים ולא ייגמרו באמצע.
אקרוסטיכון :
פירושו - הצגת שמו של המשורר בתוך שירי קודש בשורה אנכית. למשל :
י
ה
ו
ד
ה
חתימה שכזאת נועדה לשירת קודש ולא לחול כי המשורר כתב את השיר לשם שילובו בתפילה וחשוב לו שידעו מי כתב אותו.
צימוד :
כאשר באותו בית יש שימוש בשתי מילים שנכתבות או נשמעות באופן זהה אך בעלות משמעות שונה כמו יקל – יקר
או ערבה ר' בקמץ – ערבה ר' בצירה.
תקבולת :
ישנם שלושה סוגי תקבולות ( חזרות ) :
נרדפת – כאשר אותו רעיון חוזר על עצמו בצלע א' ובצלע ב'.
ניגודית – כאשר הרעיון שבצלע א' הפוך או מנוגד לצלע ב'.
משלימה – כאשר מבחינת הצליל והקצב יש זהות בין הצלעות אולם הרעיון חצוי – חצי בצלע א' וחצי בצלע ב'.
קבוצה א' שירי קודש וציון :
הסופרים :
רשב"ג – רבי שלמה אבן גבירול.
חי בין השנים 1021-1053. רשב"ג חי בספרד ועסק בכתיבת שירה ובפילוסופיה הוא סבל ממחלת עור קשה וחשוכת מרפא וציפה למותו שיגאל אותו מייסוריו.
הוא היה עני ונתמך על ידי נדיבי התקופה והבולט ביניהם היה יקותיאל אבן חסאן שתמך בו נפשית וכלכלית כאחד עד שהוצא להורג (כאשר רשב"ג היה בן 18) .
ריה"ל – רבי יהודה הלוי :
חי בין השנים 1075-1141.
חי בספרד ועסק בשירה בפילוסופיה וברפואה. כתב שירי חול וקודש. היה אדם דתי והאמין ה' יציל את העם היהודי מכל סכנה.
בשנות ה 60 לחייו עזב הכל ועלה לישראל אולם בדרכו ירד במצריים שהה שם מספר חודשים (אצל מכר ) חלה ומת וכך לא הגיע לישראל.
שירי קודש :
רשב"ג : שפל רוח .
השיר נכתב כשיר רשות לנשמת להקראתו לפני תפילה בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים בהם האדם מביע חרטה על מעשיו ומכונן ליום השיפוט – יום כיפור.
בית א' – המשורר מעיד על עצמו באמצעות שילוש השפלות : רוח, ברך וקומה – ( תקבולת נרדפת ) כדי להדגיש את קטנותו ואפסיותו.
אקדמך = יקבל את פני ה' – כשהוא נמוך ממנו וירא כבוד.
בבית זה ישנה תפארת הפתיחה.
בית ב' – כשהמשורר חושב על ה' הוא חש עצמו כתולעת קטנה וחלשה המתחפרת בתוך האדמה ( זהו דימוי ) ויש פה גם ניגודיות בין עוצמת ה' לקטנות האדם.
בשני בתים אלו ניתן לחוש את הפחד מאלוהים את הכבוד שהוא רוחש לו ואת הרגשת הקטנות והאפסות של האדם מולו.
בית ג' - המשורר מכנה את ה' כעולם ומלואו אשר אין קץ לגודלו ולעוצמתו. הוא טוען שהוא האדם הפשוט חסר אמצעים להלל את העוצמה הזאת.
בית ד' – המלאכים אשר נמצאים במרומים אינם יכולים לפאר את שמו והוא כאדם בטוח שלא יוכל לעשות יותר מהם לשם הלול שמו.
בשני בתים אלה ניתן להרגיש את עוצמתו הבלתי מוגבלת של האל ושוב, מי הוא כאדם שמהלל את האל..
בית אחרון – הוא שם את אלוהים בראשית כל מחשבה שלו כפי שעושות כל הנשמות החיות שמהללות ומשבחות אותו.
בכך הוא בא להודות לאל על שנתן לו את החיים.
ההכללה הזו באה להעצים את עוצמת ה' להעיד שכולם כפופים לו ומאמינים בו ומודים לו.
"לשמו תהלל כל נשמה" זהו ציטוט מספר תהילים המתפקד כ "שיבוץ" מקראי.
לבי במזרח :
מדובר בשיר כמיהה לציון – געגועים לארץ ישראל .
השיר מכיל את תפארת הפתיחה ובעל חרוז מבריח לכל אורכו. כמו כן כל השיר מושתת על ניגודים.
משקל השיר : שתי תנועות יתד תנועה יתד שתי תנועות יתד תנועה יתד.
והרי תוכנו :
המשורר נמצא בספרד המכונה בבית א' "סוף מערב" וגעגועיו הם לישראל הנמצאת במזרח – אנו רואים כאן תקבולת ניגודית המורכבת מאזכור למקרא לספר תהילים ק"ג 12 שם כתוב "רחוק מזרח ממערב", המביעה את מצוקתו של הדובר והמרחק העצום בין הימצאותו הפיזית לרצון ליבו.
הצלע השנייה של הבית מבטאת את התסכול המקיף אותו בכל מעשיו וחייו – הוא אינו מוצא טעם לאוכל כאשר האוכל משמש כאן כמטונימיה ( חלק מתוך השלם המעיד על השלם ) להנאות החיים.
בבית ב' המשורר מעלה שאלה רטורית כיצד יוכל לקיים את נדריו ( לעלות ארצה ) אם ארץ ישראל נמצאת תחת שלטון נוצרי וספרד מקום מגוריו תחת שלטון מוסלמי. המשורר נאלץ להתמודד פה עם קושי כפול הוא לא יכול לצאת בקלות מספרד בשל איסורי השלטון וגם אם יצליח וייצא משם כיצד ייכנס לשטח ישראל ? שהרי הדבר לא פשוט כלל.
הבית השלישי מציין את הקלות בה הוא מוכן לעזוב את ספרד והעושר החומרי שבה על מנת לזכות ולראות את שרידי בית המקדש שחרב. זוהי תקבולת ניגודית המורכבת מצימוד (יקל – יקר) המעמידה באמצעות דימוי את הקלות שבעזיבה מול הרצון העז לגעת באדמת הארץ. ושוב, האדמה היא מטונימיה לארץ הקודש כולה. השימוש במילה דביר לציון בית המקדש לקוחה מספר תהילים כ"ח 2 " אל דביר קדשך" וזה כאמור שיבוץ מקראי.
שעור שני :
קבוצה ב' – שירי חול :
ראה שמש / רשב"ג :
מדובר בשיר חול אשר מאופיין בנושאו האישי – קינה על מות חבר קרוב.
בשיר ישנו חרוז מבריח המשלב בתוכו צימודים (תכסה מכסה תחסה וכו' ), משקלו הוא יתד שתי תנועות יתד שתי תנועות יתד תנועה.
השיר מכיל סמלים לכל אורכו.
זהו שיר קינה של הדובר השר על נותן החסות שלו – יקותיאל אשר הוצא להורג לנגד עיניו. את הביטוי לטראומה האישית כתב בשיר.
השיר נפתח בפנייה לנמען "ראה" כלומר הסתכל ותראה את שקיעת השמש את האודם שלה כאילו היא לבושה בבד אדום ( זוהי האנשה שכן שמש אינה מתלבשת ).
הבית השני מתאר את הצבע האדום של השמש אשר נמצא בכל – מצפון ועד דרום. הרוח מפזרת את האודם על פני הארץ. כאשר הארץ היא סמל לדובר המכוסה בצבע דם חברו המת.
הבית השלישי הינו אנאלוגיה בין הדובר לארץ : כמו שהארץ נעזבת ערומה (האנשה ארץ אינה ערומה או לבושה ) כך הדובר נשאר חסר כל ונתון לחסדי הלילה ממש כמו הארץ עליה ירד השחור. זהו משחק צבעים בין האדום שפשט על הכל ( רמיזה לדמו של יקותיאל שנשפך ) לבין השחור שנשאר לאחר העלמו של האדום – לאחר קבורת יקותיאל פינה הדם את מקומו לאבל המסומל בצבע השחור.
בבית הרביעי השמיים קודרים ( האנשה – שמיים לא מתאבלים ) ונראה כי גם הם אבלים על מות יקותיאל האבל כאן מתואר באמצעות השק וזוהי רמיזה למנהג מימי המקרא ששם היה נהוג להתכסות בשקי אפר ועפר בזמן אבל.
בית זה הינו פואינטה כי יכולנו לחשוב משך קריאתנו את שלושת הבתים הראשונים כי מדובר בשיר טבע המתאר את שקיעת השמש סיומו של יום ורדת הלילה אולם בית זה מפתיע אותנו וגורם לנו לרצות לקרוא את השיר פעם נוספת והפעם להיות ערניים לרמזים המטרימים הנמצאים לכל אורכו של הבית . הפעם נקרא אותו כשיר קינה ונראה כי השימוש בטבע הוא אמצעי איפוק – הדובר מנסה לא לתת לרגשותיו לכאבו ולצערו לפרוץ החוצה והשימוש בטבע במקום לדבר מפורשות שומר על עוצמת הכאב ויחד עם זאת מאופק יותר.
מליצתי בדאגתי : רשב"ג.
בשיר עשרה בתים המסתיימים בחרוז מבריח, ומשקלו הוא יתד שתי תנועות יתד שתי תנועות יתד תנועה.
השיר בנוי בצורה של דיאלוג ( דו שיח בין שני אנשים / חברים ).
השיר מבוסס על ניגודים (בין הרצון לשמוח לבין הכאב בין עמדת המשורר לידידו) ועל הדרגתיות בדרגות הייסורים מייסורים במחשבה ועד לייחולים עצמיים של מוות וגאולה מהם, וניתן לראות כי הידיד אינו מטה אוזן לצרתו של הדובר אלא מדבר באופן כללי על נערים בני 16.
הידיד וחברו מציגים שתי תפיסות עולם שונות האחת – סגפנית, של עינוי וכאב והשנייה – של הנאות החיים.
השיר מתחלק לחמש קבוצות: בכל קבוצה שני בתים המציגים טענה אחת של אחד מהם.
בתים 1-2 השיר נפתח בתפארת הפתיחה ובתקבולת נרדפת.
הדובר אומר כי הוא יודע שאמור היה לשמוח על כתיבתו ושירתו אולם הדאגה התמידית לא מאפשרת לו לשמוח כלל.
שמחת אנשים אחרים מגבירה את סבלו ודאגתו עוד יותר והוא מדמה עצמו לפרח שייקטף טרם סמנו – הוא יודע כי ימות צעיר. (אכן, רשב"ג מת ממחלת העור שלו בגיל 30 בערך).
בתים 3-4 הם תשובת הידיד : הידיד מטיף לו על מחשבות השחור המקיפות אותו ואומר לו כי נער בן 16 צריך ללכת אחרי תענוגות החיים הוא משווה את הנעורים לחבצלת אדומה שזופת שמש – כלומר תקופת שיא של יצרים הם הנעורים ולא זמן אבל.
בתים 5-6 : הדובר מפרט בפני ידידו את הסיבה לדאגה וחוסר המנוחה שלו : בנפשו מתנהלת מלחמה בין השכל הדן בבעיות מוסר וחוכמה לבין הנפש הקוראת לתענוגות אינסופיים של נעורים וקלות ראש. ובמאבק זה ניצח ההגיון ולא ההיסחפות אחר הכיף הרגעי.
בבתים 7-8 מציע לו הידיד על ידי פנייה בשאלה רטורית להפסיק את המחשבות השליליות העוסקות בבעיות היפותטיות כי אין בהן כל טעם ותועלת, ולקוות רק לטוב. הוא מאמין כי לכל בעיה ניתן למצוא פתרון בזמן בה תגיע.
והמשורר עיין בשלו.
בבתים 9-10 המסיימים את השיר המשורר משתמש בשיבוצים מקראיים ( "צרי" – ירמיהו ) ובצימודים (אוחיל – איחל) וטוען כי אין לו שום סיבה לעורר תקוות כי אלו הן תקוות שווא. אמנם עדיין לא הגיעה שעתו אולם הוא יודע בוודאות כי זה לא יאחר לבוא והוא ימות בייסורים נוראיים ייסורי גוף ונפש (וניתן לראות בכך אזכור לאיוב שסבל פיזית ונפשית כאחד ) הסיום במילה "אנוש" מראה לנו כי הוא ככל אדם אחר אשר חולה במחלה חשוכת מרפא.
הבא מבול ? / יהודה הלוי.
משקל השיר הוא יתד שתי תנועות יתד שתי תנועות יתד תנועה ולכל אורכו ניתן לראות חרוז מבריח.
השיר בנוי משבעה בתים אשר ששת בתיו הראשונים מנוגדים לצלע האחרונה שבהם.
בהם המשורר שואל את עצמו שאלות לגבי גורלו של העולם שסביבו. השיר נכתב בזמן מסעו לארץ ישראל כאשר הפליג בים ולא ראה סביבו אלא ים. דבר שהעלה במחשבותיו אסוציאציה של המבול מהמקרא ( ומתפקד כשיבוץ מקראי מספר בראשית בסיפור נוח התיבה והמבול ), את הדמיון והשוואה למבול ניתן לראות ביתר פירוט בבית השני " אין אדם, עוף וחיה" את ההרגשה הזו של הבדידות ושל התמודדותו האישית עם הריקנות של השמיים והמים ניתן לראות כמטונימיה להרגשת הבדידות והעיזבון שלו לאחר שעזב את כל טוב ספרד למען חורבת ישראל. אם כן מדובר בבדידות ובמועקה כפולים : האחת – פיזית הוא אכן נמצא בודד על אונייה בדרך לישראל וסביבו רק ים אולם ישנו מישור נוסף המתגלה לנו והוא העיזבון הנפשי של כל חבריו שהשאיר בספרד .
החלוקה לבתים :
הבית הראשון הנפתח בתפארת הפתיחה מציג את תמיהתו לגבי גורל היקום הוא צופה בשיממון אינו רואה דבר פרט לים. התמיהה מוצגת באמצעות שאלות רטוריות הרי ברור לו שאין המבול חוזר על עצמו. בבית זה מופיע הצימוד " חרבה" ו "חרבה".
בבית השני תוהה המשורר האם כולם מתו שכן אין זכר לשום דבר חי.
בבית ג' הוא אומר לעצמו כי אם היה רואה פיסת אדמה אפילו היה זה מדבר היה לבטח נרגע.בבית זה מופיעים הצימודים "ערבה" ו"ערבה" (ר' קמוצה וצרויה)
בבית הרביעי ישנה הדגשה על הניסיון האקטיבי שלו לראות פיסת אדמה ע"י השימוש במונח "אשגיח לכל עבר" ובסיומו שוב ניטעת במחשבתנו תחושת תיבת נוח מהמבול המקראי ע"י השימוש במילה תיבה הטעונה משמעות סמלית – אסוציאטיבית למקרא. בבית זה ישנם הצימודים "מים" ו"שמים".
הבית החמישי פותח בתיאור של סערה שיימשך על פני שלושת הבתים הבאים : הוא פותח בתיאור השתוללות של לוויתן הגורם למי הים לקצוף והקצף מזכיר לו שיער שיבה לבן את השתוללות הלוויתן ( שיבוץ מקראי השולח אותנו לספרי איוב, יונה ותהילים ) הוא רואה כהפרת סדרי הטבע והשקט שליוה אותו.
בעת הסערה הגלים הגבוהים והמחשבות המשורר מדמה את הים לגנב אוניות אשר מכחיש את גניבתן ואת סוד הימצאותן בתוכו – ייתכן וכך בחר להביע את חששו הרגעי מפני טביעה בים.
אולם אף אם כך הדבר וחשש הוא מפני טביעה הרי חייב החשש להיות רגעי בלבד משום שבבית המסכם ניתן לראות כי ככל שהים זועף נפשו של המשורר תעלוז כלומר תצחק הוא מאושר מעובדת היותו מגשים חלום עלייה לארץ הקודש.
ואפשר לפרש ולומר כי בזכות המעשה הציוני שהוא עושה הוא בטוח כי אלוהים לא ייתן לו שיאונה לו דבר רע, ולכן יש לקחת את הסערה כטלטול של רגשות ולא יותר מכך – השקט הנפשי לא יאחר לבוא ואל לו לחשוש כי ה' מלווה אותו גם ברגעים אלו. עוצמת אלוהים גדולה מעוצמת הלויתן.
עד הצלע האחרונה אנו עדים לאובדן, רגשי בדידות מתן ביטוי לתהפוכות פנימיות המושלכות על הים אולם בצלע האחרונה – הסיום נפשו שמחה הוא שלם עם ההחלטה ועם מסעו לישראל וכך יתגבר על כל המכשולים תוקפים אותו.
ישנה בחיק ילדות : יהודה הלוי.
השיר מעמיד דיאלוג בו פונה המשורר לנפשו מטיח בפניה את אורח החיים שנהגה עד כה ומציע לה לשנות דרכיה ולהצטרף לקהל המאמינים הסובב אותה על מנת לרצות את רצון האל.
הלשון היא לשון חיובית ונראה כי המשורר בוטח בנפשו כי היא מסוגלת לבצע את השינוי שהוא עומד להטיל עליה.
השיר בנוי מחמישה בתים ומשקלו הוא יתד תנועה, יתד שתי תנועות, יתד תנועה, תנועה יתד ולכל אורכו חרוז מבריח "רו".
שמו של המשורר "יהודה" מופיע בשיר באקרוסטיכון – היות והשיר הוא רשות לנשמת (לפני תפילה).
המשורר לאורך כל השיר מאניש את נפשו ומקנה לה תכונות של ישות עצמאית – כאילו הייתה אדם.
בבית הראשון הוא שואל את נפשו עד מתי היא מתכוונת לשכב ( שיבוץ מספר משלי, ו' 9 ) נהוג באופן חסר אחריות כמו בתקופת הינקות בה מגיעה לה חסות והיא רק ישנה. היא כבר עברה מזמן את תקופת הינקות ואת תקופת הנעורים שחלפה הוא מדמה לנשירת קני הסוף מצמח הפשתן.
המשורר מודע לסימני הזקנה הנותנים סימנם על שער ראשו השב.
ובכן המשורר ער לתהליך ההתבגרות והוא מוכן לבצע תפנית בחייו הוא יעזוב מעתה את חיי ההוללות שאפינו אותו כשם שהציפורים מתנערות מטל הלילה הוא חש כי הוא עומד להיות אדם אקטיבי המשפיע על עתידו ולא נתון לחסדי הזמן. בבית זה ישנו צימוד "נעורים" ו "ננעורת"
על מנת להשתרר מהעולם החומרי עליו לעזוב מספר דברים המתקשרים עם החומריות כגון - התענוגות הארציים מלאי החושניות, רק אז, אחרי שהנפש תעזוב את ים התענוגות הוא יוכל להצטרף לקהל המאמינים בעלי הנפש הטהורה שפניהם נראות לו כמאושרות.
בבית הרביעי ישנו צימוד של "ימים" יום ו"ימים" וים.
בסיום השיר המשורר מדבר בהכללה שבאה לומר כי הוא אינו לבד בהתחשבנות הנפש הזאת וכי אנשים רבים מתמודדים עם החזרה בתשובה.
חשוב לזכור כאמור כי מדובר בשיר שנכתב לשם שימוש בזמן הימים הנוראים בהם האדם חייב בחשבון נפש וביראה מפני החלטה של מעלה.
שירת ביאליק :
בשירת ביאליק אדון ביצירות הבאות :
1. לא זכיתי באור מן ההפקר.
2. ואם ישאל המלאך.
3. לבדי.
4. על השחיטה.
5. הכניסיני תחת כנפך.
6. רק קו שמש אחד.
לא זכיתי באור מן ההפקר :
זהו שיר הבנוי מארבעה בתים אשר מתאר תהליך של כתיבת השיר החל מהרגע הרעיוני וכלה ברגע בו יצא מחזקת המשורר אל קהל הקוראים וגורלו.
השיר נפתח בשלילת מקורות אפשריים למציאת שיר או ליצירתו הוא לא "זכה" בו מן ההפקר כלומר השיר לא היה קיים אצל מישהו נשכח ואז הגיע אליו.
אף לא ירש אותו – שוב השימוש בפעלים זכה וירש באים להעיד על הקלות המיוחסת להם.
בשתי השורות הבאות אנו נגלה כיצד כן נולד השיר וזו תהיה תקבולת ניגודית. מסלעי וצורי ניקרתיו – וחצבתיו מלבבי כאן כמור יש נרדפות בין סלעי וצורי והשוואת שני מקורות קשים (אבנים) אלה ללב המשורר. העבודה משולה לחציבה ולניקור כלומר עבודת כפיים קשה ואינטנסיבית ולא כזכייה קלה. המשורר שאב את השיר מתוכו מהמקום הכי אינטימי, הכי קשה – הלב.
הוא מתייחס לשיר בדימויים של אור לכל אורך השיר .
בבית השני הוא ניצוץ קטן המסתתר – כלומר להדגיש שוב את הקושי שבמציאתו וגילויו כלפי חוץ שכן יש למצוא את מקום מסתורו. ואל לנו לחשוב כי אם מדובר בניצוץ קטן אולי אין שווה המאמץ את העבודה הקשה הכרוכה בחציבה ובהוצאתו – בדיוק להפך - המשורר גאה בניצוץ הקטן כי " כולו שלי הוא " כל כולו של הניצוץ הקטן הזה הוא שלי (ממש התייחסות כמו לתינוק היוצא מתוך הגוף במאמצים ובכאב וההרגשה כי זה הקטן עוד גדול יהיה והרגשת הגאווה על השייכות להורה שיצר אותו באהבה – מהלב).
ושוב חזרה על השלילה לא שאלתיו ולא גנבתיו – כי ממני ובי הוא – העצמת השייכות, הרגשת הבעלות, והגאווה שבו על ידי המילים "בי", "שלי", "הוא".
הבית השלישי עובר המשורר ומתאר כיצד נוצר השיר. עד כה ראינו את מקור השיר והיינו עדים לרצון להביע מקוריות.
בבית זה מצטרף הביטוי תחת "פטיש צרותי" והוא מעיד כי אם חשבנו שדי בחציבה וניקור הרי שטעינו הגורם החשוב ביותר ליצירת השיר הוא דווקא גורם חיצוני – צרות. יש כאן אזכור למקרא לספר ירמיהו בו ירמיה טוען כי דבריו והוכחותיו את העם בקשר לנביאי הבעל הם אמת ובכוחם לפוצץ סלע. כך טוען ביאליק בשיר זה כי הוא שליח האל ממש כמו הנביא וכי אמנם הכוח ליצירת שיר הוא בתוכו (כשם שכוח הנבואה והיכולת הם בנביא) אולם הגורם להוצאת הדברים החוצה הם מגורם חיצוני – חזק יותר.
מרגע הפיצוץ ויציאתו החוצה קורא תהליך המתואר בשתי שורות בלבד – דבר המלמד אולי, על חוסר שליטת הדובר במהירות בה קורים הדברים. הניצוץ מגיע לעינו של הדובר ויוצר חרוז וכך נוצר לו השיר משילוב יסודות האש והמים (צרות הלב ורגש העין של המשורר ). הבית השלישי הסתיים ובבית הרביעי מתואר גורל השיר לאחר שנוצר. הוא נמלט אל קהל הקוראים מהרגע בו נוצר אצל המשורר הוא מגיע לקהל הקוראים אשר יחליט מה לעשות אתו בעצמו ולמשורר אין יד בדבר. הקורא יכול להחליט ולפרשו כרצונו.
האור מצית אומנם את לב הקוראים ומזכיר את אש היוצר אולם התהליך הבעירה אצל היוצר הוא ארוך כואב ואישי ואילו אצל הקוראים מדובר במשהו רגעי וחולף. בסיום השיר ניתן לראות מעין טענה של היוצר כלפי הקוראים השיר עלה לו בחלב ובדם – והוא משלם מחיר כבד הקורא יכול להתייחס לשיר באדישות גמורה וזאת לאחר השקעתו את החומרים היקרים ביותר – חלב ודם הם החלקים המובחרים להעלאה על מזבח הקטורת.
מבנה השיר הוא אם כן מעגלי – הוא פותח ברשות הרבים ב"הפקר" וחוזר אליה – אל "קהל הקוראים"- המשמש כשטח הפקר לאחר היצירה.
בשיר שני מוטיבים מרכזיים אור ולב המשולבים זה בצד זה בלב ישנו האור וברגע שייצא מהלב יהפוך ניצוץ וייצא אל לב הקוראים – לציון מעגליות
ואם ישאל המלאך :
השיר הוא דיאלוג הבנוי משאלות של מלאך דמיוני ותשובות אותן נותן הדובר השר.
השיר מתאר תהליך של נשמתו המטיילת מאז ילדותו, כאשר בכל בית מהשיר מתאר המשורר תחנה בה הייתה הנשמה. השאלות של המלאך מקדמות אותנו מבחינה כרונולוגית מילדותו ועד היום ובעצם לשאלת המלאך הראשונה יש תשובה רק בסוף השיר. השאלה הפותחת את השיר : בני נשמתך איה ? כבר בתוך השאלה טמונה התשובה – הרוח אינה יחד עם הגוף – תחושה זו מביעה חוסר שלמות ומעידה על רצון וכמיהה לדברים שאינם בהישג יד.
המלאך השואל שואל שלוש שאלות נוספות היות ואין הדובר משיב לו על שאלתו הראשונה באופן ישיר הוא מנסה לכוון את הדובר לתשובה לשאלתו הראשונה אולם כאמור רק בתשובה הרביעית טמונה התשובה לשאלה הראשונה.
תיאור חיי המשורר נפרשים על פני ארבע תחנות לפי ארבע השאלות והן :
תחנה ראשונה :
השאלה : בני נשמתך איה ?
התשובה : הדובר מתאר את המקום בו גדל הוא משתמש בטכניקת המיקוד של המצלמה – מהעולם אל הכפר המוקף חומה של עצים. יש לזכור כי הדובר נמצא בתוך הכפר הכלוא בין חומה זו.
מעל הכפר ישנם שמיים ובהם יש ענן העומד בניגוד לדובר היות והעב היא חופשייה ואינה בין חומות כמותו.
ואז מתוודה הדובר כי הוא אותו ילד – עזוב יחיד וחולם.. הוא מעמיד עצמו בהשוואה לעב שני הם יחידים בודדים אך הוא נמשך אליה בשל תכונת חוסר המוגבלות שלה הוא נמשך למרחבים ונפשו הולכת אחריה.
שאלה שנייה : "ותימוג" ? ופירושה האם נפשך הצטרפה לעב ונעלמה אתה ?
תשובתו : הנפש אמנם יצאה אל העב שמסמלת את כל הרצונות והשאיפות אולם הנפש לא נעלמה כמו העב.
הנשמה עברה מן העב אל קרן שמש ( גם היא כמו העב – זמנית ) והנשמה פיזזה איתה אבל יום אחד הנער הזיל דמעה והנפש צנחה לתוכה.
השאלה השלישית : ותיבש ? האם הנשמה כמו הדמעה, התייבשה ?
התשובה : כאן מתאר הדובר את הגעת נשמתו אל דפי הגמרא. הוא מתאר את נשמתו כמפרפרת בין חיים ומוות ואת דפי הגמרא כדפי אותיות מתות. לאור תיאור זה יכולנו לצפות כי כאן תיחנק נשמתו. ואמנם כך גם חושב המלאך והוא שואל את השאלה הרביעית והאחרונה.
שאלה רביעית : ותיחנק ?
תשובה : הנשמה משוררת שם . דווקא שם בין דפי הגמרא הישנים המלמדים על מסורת ישנה נולדו שיריו. ושיריו כללו בתוכם ובתוכנם את כל חוויותיו : הוא כתב על עב קטנה וקרן שמש ודמעה וגם על אותיות גמרא בשעווה ..
כך אנו מתוודעים למקורות שירתו של המשורר לחוויות שעבר במהלך תקופות המאופיינות באפיונים שונים החל מהטבע וכלה בלימוד אשר אינו מצטייר כמשהו חיובי במיוחד.
לכל אלה נוספת השורה האחרונה של השיר אשר גם היא מקור בפני עצמו לכתיבת שירים : נשמתו לא ידעה אהבה וכך אנו מתוודעים לבית האחרון בו אנו מגלים את מיקומה של הנשמה המתדפקת ומחזרת אחר אהבה וכעת אנו מבינים היכן נשמתו ומדוע היא אינה אתו. הוא מפריד בין תפילת הכלל לתפילתו הפרטית וכך הוא מעמיד את חשיבות האהבה במעמד נעלה בעיניו לעומת מעמדה אצל אחרים. הוא מייחל לאיחוד בין הגוף לנפש ומאמין כי זה יקרה כאשר הוא יחווה אהבה.
רק קו שמש אחד :
בשיר הדובר מתאר דמות נשית בתהליך המורכב משני ניגודים המתחלקים בין הבתים : בית א' בו מתוארת הנמענת בצורה חיובית של פריחה החל מהגורם החיצוני – קו השמש שמאפשר לה את צמיחתה ממשיך בתיאור המצמיחה אשר מתבטא בפעלים "רוממת", "גדלת", והיופי שלה מתבטא על ידי שימוש בדימוי ל"גפן פורייה".
דימוי זה הנראה כרומנטי ומעיד על יחס חיובי של הדובר כלפי מושא עיניו מתנפץ באופן הקיצוני ביותר בבית ב' העומד כשווה ערך מבחינה חיצונית ותחבירית ( הוא מתחיל אותו דבר) דבר המעצים עוד יותר את תחושת הדובר הנגעל מהנמענת הוא אומר כי לאחר שליל סער אחד עבר אותה הכלבים הריחו את ריח נבלתה והתרחקו מעליה .
לכל אורך השיר אנו רואים כי הנמענת פסיבית – סבילה קו השמש כמו קו הסער עוברים עליה באופן חד פעמי ( קו אחד של שמש וקו אחד של ליל סער ).
ועכשיו לאחר קריאה ראשונה אשר אינה מבהירה במיוחד את כוונת הדובר עלינו לקרוא שנית ולשים לב לרמזים מטרימים הנמצאים בטקסט לכל אורכו ומצביעים על יחס של זלזול וחוסר אהדה כלפי הנמענת כגון :
מבחינת המצלול של הכותרת המלווה אותנו בפתיחת כל בית אנו שומעים "רק-קו" = כצליל של "רקב". המעיד על משהו רקוב ואז לאחר כותרת שכזו וחזרה על כך בבית א' אנו מתחילים לקרוא בנימה אחרת הרבה פחות רומנטית ואידילית על דמות האישה. הדובר מלגלג כלפיה כיצד גדלה ופרחה ומיד עם רגע פריחתה עבר עליה משהו שלילי ושחור כליל סער והשאיר ממנה – נבלה אשר ריחה מגיע בנקל אל הכלבים. ואלם יחד עם הרגשת מיאוס זו הדובר מציין כי היא עדיין שרוייה בהדרה – למרות היותה נבלה. משפט זה מעיד על רגשותיו המעורבים ( אמביוולנטים ) של הדובר אל הנמענת יחס המערב קרבה עם ריחוק ואהבה עם מיאוס.
לבדי :
השיר מתאר את יחסו של ביאליק לדת היהודית המוארת בכינוי "שכינה" יחסו אליה הוא דו ערכי הוא מציב אותה יחד עם בית המדרש התורה והלימודים הקדושים אל מול תנועת ההשכלה החדשה ולכל אחת הוא מעמיד דימוי משלה : השכינה מתוארת כציפור, הוא עצמו גוזל והתנועה של ההשכלה היא שירה חדשה ואור.
בשיר ניתן לראות מערכות ניגודים : בין הדובר לחברה, בין הדובר לשכינה בתחילת השיר בו היא גדולה וחזקה ויש בכוחה לגונן עליו ובסיום השיר כשהיא חלשה בוכיה והוא מגן עליה, יש ניגוד פנימי קונפליקט בין הדובר עצמו האם לעזוב כמו כולם או להישאר.
יש הדרגתיות ותקבולת הפוכה – כיאסטית : ככל שהשיר ממשיך הדובר גדל והשכינה חלשה יותר.
ישנה בדידות משותפת ותחושה של גורל משותף ביניהם.
לאורך השיר אנו נתקלים בעוד עימות העימות שלו מול שאר החברה בתקופתו. נראה כי החברה נטשה והלכה כמו גוף אחד אחרי ההשכלה והוא נותר לבד, אחרון עם השכינה.
הוא מתאר בשיר את שלבי התבגרותו וככל שהוא מתבגר הוא נמשך יותר אל תנועת ההשכלה וכתוצאה מכך ובמקביל ניתן לראות את היחלשות השכינה.
בבית הראשון הוא מתאר תמונת מצב אובייקטיבית לכאורה : כולם הלכו והוא נשאר לבד.
בבית השני הוא מפרט הוא נשכח כגוזל שנשאר תחת כנפי השכינה – היא חזקה והיא מגוננת עליו. אולם בסיומו כבר כנפה נשברה ורועדת.
בבית השלישי היא נמצאת רק בפינת החדר והיא נמצאת בצל, מתכסה.
בבית הרביעי השכינה בוכה ומזילה דמעה על דף הגמרא של הדובר השר היא כבר חלשה ומודעת לכך שהיא עומדת להינטש על ידי רב בני דורו ובכלל הצעירים.
בבית החמישי היא כבר בוכה ממש על גורלה שלה ועל גורל היהדות והיא מנסה עדיין לגונן עליו בכנפה השבורה.
בבית השישי והאחרון הוא שומע את בכיה וזה נשמע לו כקינה עתיקת יומין.
בסיום השיר הוא פתוח ולא ניתן להבין אם הלך מבעד לחלון אל ההשכלה או נשאר אתה והקשיב לבכיה.
ביאליק מזדהה אתה ועם בדידותה הוא אינו מסוגל לעזוב אותה הוא חש נאמנות כלפי היהדות ועם זאת הוא רוצה להיות עם החברה ועם ההשכלה.
הכניסיני תחת כנפך :
שיר זה בנוי ממסגרת המצויה בעצם בבית הראשון ובבית האחרון (הם זהים). בבית זה מבקש הדובר מנמענת להיות לו אם ואחות כלומר אהבה של טיפול והקשבה, וחיקה יהיה מקלט לתפילותיו הנידחות – הוא מעוניין להתוודות בפניה על משהו. המשך השיר יסביר לנו מהן אותן תפילות נידחות להן הוא מחפש אוזן קשבת.
ואכן כפי שציפינו יש פירוט מהן תפילותיו ומדוע כינה אותן נידחות ( מרוחקות, אולי אינן ברות מימוש).
הוא אומר כי שמע על נעורים מאחרים אך הוא אינו יודע היכן נעוריו הוא לא חווה אותם.
ועוד שמע, כי יש אהבה בעולם – אך הוא עדיין לא חווה אהבה ואינו יודע מה פירוש מילה זו.
הוא אומר שחלום היה לו אך הוא כדרך חלומות (כוכבים) עבר והוא נשאר לבד וחסר כל.
אלו הם אכזבותיו אלו רשמיו מהעולם ואז מגיעה שוב המסגרת – הבית הראשון אשר כעת נראה ברור יותר מה הוא מבקש מהנמענת ומדוע.
אל לנו לשכוח כי כותרת השיר מפנה אותנו אל ציפור – הדובר פונה אל מישהי אשר דמותה מתקשרת לו עם ציפור. לאור הכרת השיר "לבדי" ניתן לייחס שיר זה כפנייה אל השכינה בה ימצא מקלט והבנה ולאו דווקא כפנייה לאישה אהובה.
המוטיבים המרכזיים בשיר הם הציפור התפילה והכוכבים כל אלה מופיעים רבות בשיריו ובדרך כלל ניתן לפרשם באופן אחיד לגבי תפקידם המטאפורי :
ציפור = שכינה, תפילה = וידוי על חוסר מסויים, כוכבים = רצונות, שאיפות לא מושגות.
על השחיטה :
שיר זה נכתב בשנת 1903 בעת פרעות ביהודים בעיר קישינוב בהם נרצחו 49 יהודים, נבזזו חנויות ובתים. ביאליק נשלח לסקר את האירועים ולהביא הוכחות לוועדת חקירה שהתקיימה בנושא, והשיר מבטא את כאבו האישי כמייצג את האומה בכאבה.
הדובר פונה אל השמיים ומבקש כי ירחמו עליו ובזאת הוא מתכוון לעם היהודי הסובל. הוא אומר כי לא מצא את דרכו אל האלוהים הוא חסר כוחות ופנייתו נשמעת אוזלת היד שהוא חש.
הבית השני גם הוא מכיל פנייה אולם פה פונה הדובר אל התליין שזהו שם סמלי לעם הרוסי הרוצחים הבוזזים והחומסים הוא קורא לתליין לבוא ומתאר עצמו ככלב כי כך התייחסו ליהודים רצחו אותם כאילו חייהם חיי כלב. הוא מפרט וטוען כי בעיני הרוצח כולם זהים מבוגרים כקטנים.
בבית השלישי פונה הדובר אל הצדק ואומר כי אם ישנו כזה עליו להופיע מיד או אחרת שלא יבוא כלל.
הדובר אומר כי הנקמה היחידה שתהיה נקמה שהוא מוכן לחשוב עליה היא נקמת דמם של הנרצחים דמם יהפוך את הארץ על פיה. התהליך שבו בנוי השיר מעיד על סגירת מעגל מבחינת הרצון האנושי – בתחילה הוא מבקש רחמים אח"כ אבל מהול בכעס כלפי הרוצחים, חיפוש אחר צדק ואח"כ הנקמה.
בשיר ישנם ארמזים מקראיים רבים כגון שאלותיו הרטוריות "עד מתי?" הבאות לשם המחשת עוצמת הזעקה ותחושת האינסוף. (תהילים צ"ד פס' 3 ) ואחרים רבים המביעים את תחושת תסכולו.
שעור מספר 4
שירה צעירה :
בפרק זה אדון ביצירות הבאות :
1. שירי סוף הדרך / לאה גולדברג.
2. את אינך יודעת / טשרניחובסקי.
3. רק על עצמי / רחל.
4. אני רוצה תניד עיניים / נתן זך.
5. אלוהים מרחם על ילדי הגן / יהודה עמיחי.
6. אבי / יהודה עמיחי.
7. בובה ממוכנת / דליה רביקוביץ.
8. כף יד רשעה / דליה רביקוביץ.
לאה גולדברג – שירי סוף הדרך :
השיר מורכב משלושה שירים כאשר בכל שיר שני בתים, בכל בית אותו מספר שורות ובכל שורה ישנו משפט, דבר המעיד על ארגון חיצוני המעיד על הפנימיות הרעיונית המסודרת.
השיר מתאר את מסלולי האדם מצעירותו ועד היותו זקן ואת נקודת הראות של כל אחד מהם על החיים.
ישנו דגש על מספר מילים המופיעות כאנאפורה לאורך השיר: הדרך, ותדע, לבל ( כדי שלא ). מילים אלה ינחו את השיר ישנה דרך המצביעה על תהליך לאורכו מתבצע תהליך של הבנה וידיעה ולבסוף תפילה לשינוי המצב - כדי שלא ישעמם.
השיר הראשון מציג את ארבעת השלבים תוך כדי הליכה בדרך הדרך היא דרך מטאפורית לדרך החיים ככל שמתקדמים בדרך מתקדמים בגיל ובחיים.
הצעיר אומר כי החיים יפים – הוא עדיין אינו מחויב לדרישות ולעצמו והוא נהנה מהדרך היפה – ראיית החיים כיפים אופיינית לצעירים הנאיביים שעדיין לא התנסו בצרות היומיום.
העלם – שלב אחד אחרי הצעיר אומר כי הדרך קשה. הוא מתוודע לדרישות החיים הקשות והאינטנסיביות ונדרש לבצע שינויים ולקבל החלטות ואחריות.
הגבר – לאחר שעבר את מכשולי העלומים והשיג את אשר דרש מעצמו רואה כי הדרך ארוכה. הכל נראה לו על דרך השגרה ולכן, מתוך שעמום ההרגל הכל נראה לו זהה וחסר ייחוד.
הזקן מסיים את הבית עם הצגת תיאורי הטבע הבאים להמחיש את הלך רוחו ומקומו בדרך. השקיעה הערב כל אלה הם "סוף" הזקן שומע את חייו דרך שירת הציפורמעמיד את דבריו באור באובייקטיבי.
שיר שני:
ממשיך את הבית הראשון מבחינת תוכנו גם כאן יש את ארבעת השלבים אולם פה הזקן לכאורה משוחח עם עצמו על עברו ומנתח את השלבים כל שלב בשורה כמו בשיר א'.
בבית הבא הוא מביט לאחור : בעוד כל היתר עדיין בדרך, הוא כבר בסופה ונארה כיהוא מנחם עצמו שלא יפסיד דבר שלא הספיק לראות. בבית השני ניתן לראות זקן אשר אינו פסימי לגבי חייו ומה שעבר. כעת, הוא יודע להעריך כל דקה נוספת של חיים כל יום נוסף שניתן לו הוא רואה בו חידוש ומתייחס אליו כאילו זה יומו האחרון.
שיר שלישי :
בבית א' של שיר זה אנו מוצאים התפתחות לצורת החיים של הזקן בשיר הקודם. הוא רוצה כוח להנות מהחושים הפשוטים שעובדים : הראייה השמיעה וכד' כי יש להעריך אותם ולא כולם זוכים לכך בגיל העמידה והלאה. כוח לגלות בכל יום מחדש את היופי שקיים ביומיום ובשגרה.
בבית השני המשוררת פונה אל אלוהים ומבקשת כהמשך לבית הקודם להנות ולמצוא את היופי שאינו נמצא בחיי השגרה וביומיום. היא אמנם יודעת מה היא רוצה אולם היא יודעת שלא די ברצון אלא צריך כוח שילווה אותה יומיום בגישה החדשה הזו ולכן היא פונה לאלוהים.
ניתן לראות בבתים א' ו ב' יחידה אחת כי לשניהם אותו מבנה ותוכן רעיוני ואילו בית ג' נבדל מהם ועומד נפרד בייחודו – רק בו יש תפילה לאל. השיר הזה גם מיוחד במצלול השורה בו של האות ל' המבטאת רכות ונועם שמתאימה לתפילה.
את אינך יודעת / טשרניחובסקי.
זהו שיר לירי ( המבטא רגשות אישיים של הדובר ) קצר ומאושר בו הדובר מוהל אהבה וחושניות, המשורר פונה בו אל נמענת אישית ומיוחדת אשר יופייה מיוחד כמותה ולכן הוא אינו אומר יפה או יפית אלא מילה חדשה שהמציא לתיאור יופייה : "יפיפית". הוא מתפעל מכל גופה ומתאר אבריה – רגליה ושוקיה. היא חזקה ועדינה בו זמנית ועל עיקרון זה של ניגודים מושתת כל השיר. היא מדומה לגל המשאיר סימניו על החול.
בבית השני הוא מתאר את עיניה הכחולות השקדיות המזכירות לו בליכסונן פסגת ים הוא אומר כי רבים ניסו לפתותה אולם היא נאמנה לו בלבד.
בבית השלישי הוא מתאר את הניגודים שבה המושכים אותו הוא מוקסם ממנה ואינו משועמם לרגע. יש בבית זה משחקים של כוח ורכות וכך גם באהבתם רוחנית וארוטית יחד וזה סוד עוצמתה.
השורות הראשונה והאחרונה בכל בית חוזרות על עצמן ומספר השורות ואורכן זהות וזה יוצר צורת ארגון וסדר חיצוני המנוגד לתוכן הפנימי הסוער - היות והשיר מתאר חווית אהבה סוערת וחסרת מעצורים המשורר ביטא אותה דרך הפסיחות שבין השורות – המשפט אינו נגמר בסוף השורה אלא הוא גולש הלאה.
כל הדימויים שלו כלפיה לקוחים מעולם הים – בחירה זו מעידה על הרצון שלו בתיאור משהו שאינו סטאטי אינו צפוי מראש לחיזוי משהו מסתורי ויפה וכל גל בו הוא חד פעמי – ממש כמו יופייה וכמו חוויית אהבתם.
רק על עצמי / רחל.
השיר הוא שיר לירי קצר, הדן בהשקפה על החיים. הוא מורכב משלושה בתים אחידים בחריזתם (שורות ב' – ד' ) ומרובים בלשון ציורית. כגון : דימוי עצמה לנמלה ותוך כך יצירת אנאלוגיה ניגודית בין חיי השתיים.
בית א' :
בבית זה נזרקת לחלל אמירה : "רק על עצמי לספר ידעתי", ואז בא הסיכום ההתחשבנות שלה עם עצמה : "צר עולמי כעולם נמלה". היא משווה עצמה לכאורה לחיה קטנה ביותר אשר עולמה לא נע על פני מרחבים פיזיים מרובים אך היא החיה שלוקחת על עצמה מעמסה כבדה – כל גרגיר נראה לה כבד יחסית לגודלה אז רחל טוענת כי גם היא לוקחת על עצמה נטל חיים כבד, גדול מידי.
בבית השני המשך הדימוי לנמלה – היא רוצה להגיע אל צמרת עץ ורחל רוצה להגיע אל יעד רוחני רחוק כשם שהנמלה רחוקה מיעדה. שתי הדרכים של שתי הדמויות מצויות בקשיים. הנמלה נמצאת בסכנת חיים מתמדת כי בכל רגע יכולה להגיע יד אדם ולמחוץ אותה למוות מבלי משים לב והמשוררת נתונה גם היא לחסד חיצוני אצלה יד הגורל צוחקת לה ואינה מאפשרת לה להגיע ליעדה- אל הצמרת בבטחה למרות מאמציה. בבית השלישי והאחרון היא יודעת ומשלימה עם התמונה כי אין ביכולתה להגיע ליעדה ואותה יד גורל מתבררת כהשפעת מחלתה על כתיבתה. בסיום הבית ישנן שתי שאלות רטוריות אשר המשוררת אינה מצפה לתשובה עליהן היא פונה לאורות ולחופי הפלא בטענה כי אלה "כזבו", שיקרו לה. היא קיוותה כי תצליח לחיות חיים נורמאליים ולהגשים שאיפות המתבטאות במטאפורת האורות הרחוקים אולם זה לא התאפשר לה והיא נאלצה להסתפק בחיי נמלה קשים קצרים ותלויים ביד חיצונית – יד הגורל.
דליה רביקוביץ – בובה ממוכנת :
זהו שיר שהוא סוניטה כלומר בעל 14 שורות המחולק לארבעה בתים. השיר הוא שיר לירי המטא חוויה של טראומה – משבר קשה.
השיר מתאר לילה ספציפי, עכשווי, "הלילה הזה" היא מתארת עצמה כבובה ממוכנת. בובה אולי בשל יופייה שיערה הזהוב ועיניה התכולות ואולי בשל התנהגותה אשר התאימה לציפיות החברה עדיין כי היא ילדה קטנה ואז היא ניסתה לזוז ימינה ושמאלה כלומר פנתה הצידה מהנורמות המקובלות והיא נפלה ארצה ונשברה לרסיסים. היא לא הכירה בחברה המתוארת על ידה כחברת חתולים וכלבים כלומר חברה דורסנית ושתלטנית היא רק רצתה לחוות משהו שונה והנה נגזרה עליה מן טראומה שכזאת החברה מנסה לתקן אותה והחזיר אותה להיות ממוכנת המופעלת על ידם אולם היא אחרי זה כבר הפכה להיות בובה מתוקנת – בובה מסוג שני. בבית האחרון שוב היא מציגה את הניגודים בין יופייה וצבעיה הבובתיים לבין העולם האכזר המצפה ממנה לדברים אשר אינה יכולה לעמוד בהם. את השבירה אפשר לראות כמציינת מעבר מעולם הילדות אותו מסמלת הבובה לעולם הבוגרים שם אינה יודעת למה לצפות והדרישות נראות לה אכזריות ופוגעות וזה מה שמוביל לפגיעה הדורסנית והטראומטית. את הרגשת חוסר האונים והסערה הרגשית אפשר ליחס לסתירה שבין זה שכל שורה נגמר משפט וכל שורה מתחילה בוו' החיבור כדרכם של ילדים להוטים הממהרים לספר חוויה מסעירה.
שיר זה כפי שציינתי הנו סונטה ולכן כל האמצעים האומנותיים סביב הגדרה זו. (ראה דף מושגים).
כף יד רשעה : רביקוביץ.
גם שיר זה דן בחוויה טראומטית השייכת לעולם הילדות של הדוברת.
השיר יעסוק בכותרת – כף היד הרשעה היא של המשוררת ייחוס התואר "רשעה" ניתן לה מידי האב ואנו נקרא מדוע ומה דעתה על הכינוי הזה. אז והיום.
השורה הראשונה מתארת לפנינו את האווירה – קווים של עשן : אין לדעת אם הכוונה שהיו באותה סיטואציה קווי עשן או שמא זו דרכה להעביר אותנו מהמראות המחודדים והברורים אל משהו ערטילאי האפוף בעשן כתכונת סרטים לעתים להעביר אותנו עם ענן עשן לעולם אחר.
בבית הראשון אנו רואים כי היא מספרת לאביה הנמצא בחדר עם קהל מבוגרים נוסף על משהו שקרה לה ובתגובה הוא מכה אותה והמבוגרים מצדיקים אותו וצוחקים ממנה. היא נפגעת עד עמקי נשמתה ( הרי התמונה עד היום אופפת אותה ) בבית השני אנו מתמקדים – אביה הכה אותה על כף ידה וכינה אותה רשעה – את כף היד. בבית השלישי אנו מתוודעים להשפעת האב עליה. היא יודעת כאישה שצדקה אז למרות שאף אחד לא האמין לה כפי שידעה זאת כילדה אולם לא אז ולא היום היא מסוגלת להתנתק מלחשוב על היד הזו כיד רשעה בבית הרביעי אנו רואים כי למרות הידיעה שצדקה הפחד שלה מאביה שריר וקיים וזה מעיד על מקומו בחייה.
בשיר ישנן שתי דמויות המתארות את החוויה הזו הילדה והבוגרת ואת ההבדל ניתן לראות בשפה הגבוהה מול זו הילדותית "ניטו" מול "אבא שלי" למשל.
ישנה אנפורה לאורך כל הבית (חזרה של מוטיבים עיקריים ועקרוניים כגון : השורה הראשונה של כל הבתים, כף היד הרשעה ההכאה של אביה והרגש שהוא עדיין קיים.
מבנהו החיצוני של השיר המעיד על ארגון מנוגד לתוכן הכואב והרגשני אולם מתאים למידת האיפוק שבו כי הרי אין פה השתפכות רגשות מוגזמת ומוחצנת.
אלוהים מרחם על ילדי הגן : עמיחי.
השיר הוא שיר ביקורת על אלוהים ועל המידה בא הוא מחלק את רחמיו בין ברואיו.
בבית הראשון אנו רואים כי הדובר טוען שאלוהים מרחם הכי הרבה על ילדי הגן פחות על ילדי בית הספר ומעט, מעט מידי על הגדולים – כמעט בכלל לא.
כך מוצגת לפנינו התפיסה שאומרת כי ככל שהאדם צעיר בגילו כן הוא זקוק ליד מכוונת ולשמירה על צעדיו אולם דיעה רווחת זו אינה מקובלת על היוצר והוא אומר כי המבוגרים זוחלים לא מכוח הטבע כמו התינוקות שזה להם מצב טבעי ונורמאלי אלא בעת מלחמה. הם מסכנים חייהם ואין מי שיהיה לצדם. הם פצועים, גוססים ועומדים למות.
הבית השני גם הוא ביקורת אלוהים שומר על האוהבים באמת – על אלה שישנים בשקט ומבלי מפריע ולא על אלה ששינה אינה נוגעת בעיניהם בעת מלחמה – על אלה אינו מגן וזה אבסורד מבחינתו אולם ניתן להבין גם פה את מעשי האל כי אם ישמור על האוהבים באמת והם ירבו יפחתו השונאים והמלחמות.
בית ג' המשורר אומר כי עלינו להשתמש במטבעות החסד האחרונות שהורישה לנו אמא – האם שהיא סמל לעולם העבר עליו ניתן להתרפק הורישה לנו ערכים שכדאי שנישען עליהם כדי להציל את עצמנו מעולם השנאה המלחמות אל עולם של נתינה ללא ציפייה לתמורה ללא חשבון וגבולות.
שיר זה הוא שיר אופייני לשירה הצעירה הוא אינו אחיד במבנה בתיו אין חריזה מסודרת יש ערבוב של מספר משלבי לשון ( לשון גבוהה "מטבעות חסד" עם לשון יומיום : אמא, גדולים וכו' )
ישנה השוואה ניגודית בין אויב ואוהב וישנה לשון ציורית של דימוי ומטאפורה.
אבי/ עמיחי .
השיר מתאים בתוכנו לכותרת והמשורר אכן מתאר את אביו – המת.
לאורך השיר ניתקל באידיאליזציה שהוא עושה לכבודו – מעמיד אותו באור נשגב ולאו דווקא תיאור ריאליסטי.
בבית א' המשורר אומר כי זכר אביו מלווה אותו יומיום בנייר הלבן בו הוא עוטף את כריכי יום העבודה הנייר הלבן מזכיר את תכריכי המת הלבנים. תיאור זה של מת ואוכל לכאורה מעולמות אשר אין לקשר ביניהם נשגב וגשמי אולם המשורר רואה בזכר אביו צורך קיומי כבלחם.
בבית השני המשורר מתאר אותו מעיני ילד קטן והוא כקוסם המוציא מגדלים מכובע קטן – דבר הנראה בלתי אפשרי הוא מגופו הקטן מוציא משהו שלא יאמן אהבה – משהו מופט וחסר גבולות. יש השוואה בין האב והקוסם אולם האב מתעלה מעליו כי הוא מוציא משהו רוחני.
בבית ג' עדיין אפשר לחוש באידיאליות שמשייך הדובר לאביו הוא רואה את ידיו לא כיד רגילה אלא נהרות ידיו שעושים מעשים טובים האב עושה מעשים טובים ללא סוף..
אם כן זהו שיר הבא לתאר את דמות האב מתוך שתי נקודות ראות של הילד הרואה באב אידיאל ושל הגבר המתלווה עם זכרו בחיי היומיום אין קשר ממשי בין הבתים אלא מספר תמונות המתקשרות לנושא המרכזי. אין חריזה או אחידות בין הבתים ולכן ניתן לראות בו שיר טיפוסי לשירה הצעירה.
נתן זך / אני רוצה תמיד עיניים :
שיר זה מזכיר ברעיונו את הזקן משירי סוף הדרך של גולדברג.
הוא רוצה שתהייה לו היכולת להביט בעולם באופן אופטימי ולראות בו כל יום את המופלא ואת החידוש שבשגרה. הוא רוצה לא לראות את הפגמים ואת הרע אלא רק טהור וטוב. הוא רוצה להיות בעל יכולת להלל את העולם על קיומו המושלם ואת האל אשר יצר אותו כך.
עצם היותו כותב על רצון שכזה מעיד על המוגבלות של המשאלה – אין לו יכולת כזו וכל אדם יאמר כי לא יכולה להתגשם משאלה כזו במלואה.
בבית ב' יש הרחבה של המשאלות הוא מבקש לא להיות עיוור ליפי העולם הוא טוען כי הוא שם את היופי במעלה הראשונה ולשם כך הוא מוכן לוותר על דברים חיוניים אולי לא פחות. הוא חושב על עצמו כאדם מחושב בעל קשיים והוא מעוניין להתנער מהכל כדי לחיות בעולם של יופי באופן מתמיד ונצחי. בבית ג' אנו מגיעים לשיא רצונו להלל תמיד את היקום הוא חושש מנפילה ומתגובה לא רצויה של הסביבה כלפיו.
צורך מיוחד זה לראות את יופי העולם ולהלל אותו מסביר את עיסוקו בכתיבה – עולם בו ניתן ליצור עולם שאפשר להלל אותו עולם מושלם יפה וחסר כיעור אולם בעולם של הסביבה אדם כזה יתפרש כנאיבי ואינו מציאותי ולכן הוא בוחר בכתיבה שם לא יזכה לביקורת כזאת.
לשון השיר פשוטה ויומיומית הפיסוק והצורה החיצונית אינן עונות לתכתיבים חיצוניים ישנה זרימה ותחושת חופשיות שהמשורר החליט עליה אין אחידות או חריזה וסימטרייה בין הבתים
שוב, מעיד על שירה צעירה חסרת הגבלות ונוקשות.
פרק ב' – סיפורת :
בפרק זה נדון בסיפורים הקצרים הבאים :
1. האדונית והרוכל / ש"י עגנון.
2. תהילה / ש"י עגנון.
3. פראדל / דבורה בארון.
4. העיוורת / יעקב שטיינברג.
5. תחרות שחייה / ב' תמוז.
6. המחרוזת / גי דה מופאסאן.
7. יגון / א"פ צ'כוב.
8. הנובלה : בדמי ימיה / ש"י עגנון.
האדונית והרוכל :
העלילה – הסיפור נפתח בהצגת הדמות המרכזית יהודי העוסק ברוכלות – מסחר בגולה, העובר מבית לבית ומציע את סחורתו בפני אנשים.