"ואם ישאל המלאך"

 השיר נכתב בתשרי תרס"ה (1905).
 יש משמעות לעובדה שהשיר נכתב  בתשרי סמוך לימים  הנוראים. ניתן למצוא בשיר עקבות של תהייה על מצב הנשמה,פחד מפני המוות ומשיכה  לאין. בשיר מתנהל מעין דיאלוג בין דובר למלאך, ספק מלאך שומר ספק מלאך מוות, המלאך מכנה את הדובר "בני", ולכן ניתן להבין שהמלאך אינו עוין, ויש קשר שייכות בין הדובר למלאכו.  בשיר מתברר כי המלאך מבקש את נשמת הדובר, אך זו משוטטת חסרת מנוחה כמי שלא זכתה לאושר האהבה.  בשיר מתואר מסעה של הנשמה בתקופות החיים השונות. מהילדות המוקדמת ועד לבגרות, ממלאות ושפע אל הבדידות .

 הבית הראשון:

מתרחש בילדות המוקדמת. הזיכרון מתגלה לעינינו כתמונה, שיש בה יסוד של שלמות, "כפר שאנן מוקף חומת יערים",מקום נצחי, העומד מול הזמן כהווה תמידי . בלב המקום, בצהריי הקיץ משחק ילד מול שמי התכלת שעליהם שטה עב, עננה קטנה. ושמתו של הילד נכספת להגיע עדיה. לנסוק לעברה,  (בדומה לשיר ה"זהר" מגופו של-עולם אל-אורו ערגתי).  בהמשך השיר נאמר: "פעם אחת התעלף כל העולם וישתוק" התעלפות העולם והשתיקה, מזכירה  את הרגע שלפני מתן תורה (" העולם שותק ומחריש –ויצא הקול  - אנוכי.." ספר האגדה עמ' ס'.) ההתעלפות מתרחשת רגע לפני גילוי העב .  במעמד ההתגלות ,  עיני הילד נמשכות השמיימה לעבר הבשורה הטמונה ביופייה של העב. השלמות המתגלה בדמות העב מעוררת את נפשו של הילד עד יציאתה כמעט , "ונפשו יצאה בראותו כצאת יונה משובכה". (דמוי זה מתקשר לשיר השירים יד, א', "יונתי בחגווי הסלע יונתי בסתר המדרגה הראיני את מראיך" הקשור על פי פירוש מצודת דוד למעמד הר סיני ולהתגלות.)  "ויראנה היחידה.." הראייה מעבר לממשות העולם הסגור בחומת יערים, גורמת לדובר לאבד את ממשותו, וכמו להמריא לעבר  העב היחידה.   הערגה לטוהר ליופי, קוראים לדובר עד  יציאת נשמה כמעט.  בדומה לאיקרוס שניסה לעוף לגבהים לעבר האור וסופו שנפל למצולות.. נשמת הדובר צונחת  וכמעט נמוגה.. 

הבית  השני:

בין שני הבתים מופיעה שאלתו של המלאך.."ותימוג?", עדי צמח בספרו "הלביא המסתתר" מצביע על המשמעות הכפולה הטמונה במילה תימוג (העב או הנשמה),  בבית זה  מתברר שנשמת הדובר ניצלה .בעזרתה של קרן פז רחמנייה. הנשמה רכובה על כנפי הזוהר ימים רבים פיזזה בתוך האור.  העב מבית א' וקרן הפז בבית זה הן ישויות נשיות המעוררות את הדובר. עדי צמח בספרו הנ"ל מצביע על שני קטבים בשירת האהבה של ביאליק המיוצגים ע"י העב וקרן הפז. מתוך הדברים ניתן להסיק כי המלאות, והקשר אל השלמות העצמית , מושגת על-ידי קשר   לישות נשית. באמצעותה נוצרת תחושה של שלמות ואושר. קרן הפז מייצגת אולי את השמחה הבלתי אמצעית של הילדות, בתוך העולם והאור, בית זה קצר מקודמו ומתמקד בעולם הזה, בהוויה הרמונית הנוצרת בין הילד לטבע, הוויה הנקרעת עם הופעת הדמעה.פנינת הטל עוברת מטמורפוזה (הפוכה לברווזון המכוער) והופכת לדמעה. בניגוד לסיפורו של אנדרסן בו הסבל של הילדות מוליד את שלמות הבגרות והיופי,  בשיר זה שלמות הילדות נקטעת בתחילת הבגרות ומכאן ואילך החסך והחוסר נחלתו של הדובר. דובר  שאיבד את העב ואת פנינת הטל ונפל לתוך כרסה של הגמרא.

בית שלישי :

בין הבית השני לבית השלישי מופיעה שאלתו של המלאך "ותיבש?" שוב על פי ספרו עדי צמח הכוונה יכולה להיות כפולה להתייחס לנשמה או לדמעה.

 בתי השיר מצביעים על שלבים שונים במהלכה של הנשמה, בשלב זה היא כלואה בתוך  מעיה של הגמרא. במלה גמרא אין כוונה לטקסט בלבד, לגמרא יש שייכות ברורה המודגשת בעזרת סימנים, שהותיר הסב. סימני זקנה ומוות. עולם שהותיר אחריו סימנים ונמוג, כמו נר "טיפות חלב ושעווה". ובתוך אלה הנשמה מפרפרת בבדידותה, בין החיים לבין המוות. "ובגמרא הזאת, במעי אותיות מתות בדד פרפרה נשמתי". בניגוד לישויות הנשיות מלאות האור מהבתים הקודמים, כאן מתגלה ישות נשית  זקנה הבולעת את הנשמה הצעירה המפרפרת בתוך מעיה האותיות, בין שאריות של חיים שחלפו בעבר והותירו אחריהם סימני זוהמה. (המובן אירוני, למלה סימן, משמעות המתקשרת ללמוד תורה "ר' יהודה היה נותן בהם סימנים" ספרי כי תבוא קכח). עולם הקודש היהודי נתפס כישות המחניקה את נשמת הדובר וכמעט גורמת למותה.

הערות לתמונה:

 תמונתו של  פול קליי, 1921, angelus novous . הוגה הדעות וולטר בנימין שרישום זה היה ברשותו קרא לו מלאך ההיסטוריה."יש תמונה של קליי מתואר בה מלאך, הנראה כאילו הוא עמד להתרחק ממשהו שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור כנפיו פרושות, כך נראה בהכרח מלאך היסטוריה.  מתוך הספר וולטר בנימין כרך ב' הרהורים עמ' 313 מלאך זה רואה את הריסות העבר, אינו יכול לאחות את השברים משום שהוא נדחף על ידי  סערה הנושבת מגן העדן."מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת .." (שם).פול קליי צייר שוויצרי 1879-1940, צייר ייחודי מודרני. בסוף חייו עם עליית הנאציזם הופיעו יצירותיו הקודרות כמו כן הוא הרבה לרשום מלאכים .וולטר בנימין הוגה דעות יהודי מהגדולים במאה ה-20. ברח מאימת הנאציזם והתאבד על גבול צרפת ספרד.

בית רביעי:

בין שני הבתים מופיעה שאלתו האחרונה של המלאך "ותחנק?", המובן בשאלה זו חד משמעי, הכוונה לנשמה, האם נחנקה בתוך מעי האותיות המתות.  האותיות המתות מייצגות  את השפה העברית והספרות הדתית שעיקרן עולם העבר הבולע את נשמת הדובר. בהמשך הבית מתואר כיצד מתוך המוות עולים החיים. הנשמה מצליחה בכוח שירתה להחיות את האותיות המתות.  "באותיות המתות שירי חיים הקרו".השירה כמקור מיים חיים, מחייה את צחיחות המוות של האותיות עד שנשמות מחברי הספרים העתיקים בתוך ארון הסב מזדעזעות.  בהמשך מתוארים נושאי שירתו של ביאליק, נושאי השירים נובעים ממהלכה של הנשמה ומפגשיה עם  הישויות הנשיות , העב, קרן הפז, והגמרא..היעדרה של  אהבה קוטעת את מבוע השירה , האהבה שאינה ידועה,  נרמזה על ידי העב וקרן הפז,  היעדרה מחניק את הנשמה שאינה מוצאת לה מנוח.  בניגוד למלאות שאין להכילה המתגלה בעולם השותק והמתעלף בבית הראשון, בבית זה הנשמה מתעלפת מתוך חסך והיעדר  שלמות. בבית הראשון הדובר כמעט מת מתוך ההתפעמות במפגש עם העב, ואילו כאן שולטים הריקות וההיעדר. "ויהי צר לה עד מוות".השירים שוב אינם מצליחים להחיות את הדובר הלכוד בתוך הגמרא הישנה, ונשמתו פורחת ממנו ונעלמת, ואין מי שיצילה בבדידותה.הדובר כמו פטר שלומיאל , בספרו של שמיסו או כמו ספור  פאוסט, נותר ללא נשמתו, אך  שלא כמותם, הוא לא מכר את נשמתו לשטן, ההפך, העיסוק בדת ובקודש הביא עליו את אובדן נשמתו. ההבלעות במסורת העבר גרמה כמעט למותו.

הבית החמישי:

בבית זה נאלם קול המלאך השואל לנשמה למקומה. הנשמה אינה מתדפקת על שערי התשובה כנהוג ביום הכיפורים, אלא דווקא על שערי האהבה הנעולים בפניה. נשמה פגומה, שיש להתפלל לתיקונה בדומה לתפילה על פגימת הלבנה. לנשמה  זו אין  מנוח והיא טסה משוטטת  " ואינה מוצאת תנחומין"."שוט בעולם בקשנה מלאכי" עונה הדובר למלאך על שאלתו "בני נשמתך אייה".יתכן כי הדובר מבקש שהמלאך בשיטוטיו ימצא את הנשמה ויקחנה. כמו האוהבת בשיר השירים "בקשתי את שאהבה נפשי ביקשתיו ולא מצאתיו" (ג' א'). וימציא לה תיקון או מנוחה נכונה במוות.  מכל מקום  ניתן להבין מהשיר כי  האהבה נתפסת כגאולה ומזור לנשמה, והכוונה לאהבה שלמה שספק אם ניתן למצאה.  בסיום השיר  נשמת הדובר  עדיין אינה מאבדת תקווה - " עדיין היא  טסה ומשוטטת בעולם....    ומתפללה על האהבה." בשיר "הכניסיני תחת כנפך" שנכתב אחרי השיר "ואם ישאל המלאך" מתגלה כי  התקווה  לאהבה שתמציא תיקון לנשמה הפגומה נגוזה. "עתה אין לי כלום בעולם אי לי דבר"