גִּבְעוֹלֵי אֶשְׁתַּקֵּד
עוֹד עַל-קִירוֹת לְבָבֵךְ מִתְרַפְּקִים וּתְלוּיִם גִּבְעוֹלִים
שֶׁל שׁוֹשַׁנֵּי אֶשְׁתַּקֵּד –
חֶמְדַּת נַפְשִׁי! רְאִי: בֵּין עֲרוּגוֹת הַגָּן וְאִילָנָיו
אָבִיב חָדָשׁ מְרַקֵּד.
וּכְבָר עוֹבֵר הַמַּעְדֵּר, הִנָּעֵץ וְעַפֵּר בֶּעָפָר,
וַעֲרוּגָה, עֲרוּגָה תֵעָדֵר;
לֹא יַעֲבֹר הָאָבִיב – וּפְרָחִים חֲדָשִׁים יְשַׂגְשְׂגוּ,
אַף-יְטַפְּסוּ בִּסְרִיגֵי הַגָּדֵר.
וּמֵאִילָן לְאִילָן כְּבָר קוֹפְצָה מַזְמֵרַת הַגַּנָּן
וּמְקַצֶּצֶת בִּנְטִיעוֹת;
חֶמְדַּת נַפְשִׁי! הַנּוֹבְלוֹת יְלַחֲכוּ עָפָר
וְתִחְיֶינָה הַבְּרִיאוֹת.
הֲשׁוֹמַעַת אַתְּ רֵיחַ שַׁרְבִיטִים חֲדָשִׁים וִירֹקִים
בָּא עִם רֵיחַ הַנָּטָף?
כָּכָה יִשְׂגֶּה הַפַּרְדֵּס הַיּוֹנֵק וּמֵינִיק וָחַי
בְּכָל-רִבֲבוֹת שְׁבָטָיו.
לִפְנוֹת עֶרֶב – וּבָאָה הַיַּלְדָּה הַתַּמָּה, הַיָּפָה,
בַּת הַגַּנָּן, לְלַקֵּט
אֶת-כָּל-מַפַּל מַזְּמֵרָה – וְהָיוּ בַלַּיְלָה לִבְעֵרָה
כֹּל גִּבְעוֹלֵי אֶשְׁתַּקֵּד.
=======================================================================================
גבעולי אשתקד / ח.נ. ביאליק
נושא השיר הוא פרעות קישינב, והזדעזעותו של ביאליק מהפרעות, הרצח, הבעה של חוסר
אונים ותסכול- הביטוי לכך הוא במעברים מעמדה לעמדה (ניגודים), מבנה לא סדיר של בתים
ושל חריזה, קריאות ופסיחות. בית 1:
בנוי משני חלקים, חלק ראשון- שורות 1-4; חלק שני- שורות 5-7. בסה"כ 7 שורות- מספר
טיפולוגי, שמסמל קדושה ואמונה דתית. בשימוש במספר טיפולוגי יש אירוניה, כי יש בשיר
הטלת ספק באלוהים. מבנה של מסגרת חיצונית לחלק הראשון- נוצרת ע"י הקבלה בין שורות 1
ו- 4- רעיון זהה של פנייה לשמיים בבקשת תפילה ורחמים. בשתי השורות הפנימיות יש
נסיגה מהבקשה, שכעת מותנית ב- 3 תנאים: "אם יש בכם אל, ולאל נתיב, ואני לא מצאתיו".
3 הטלות ספק: האם יש ה', ואם יש- האם יש לו מקום בשמיים (המקום הכי רחוק שניתן
לחשוב עליו), ואם יש לו מקום/דרך ("נתיב")- מדוע המשורר לא מצא אותו?. יש חריזה בין
שורות 1 ו- 4 וכמו כן, יש הקבלה ברעיון שלהן- פנייה לשמיים בבקשת תפילה לה'. הקבלה
זו מדגישה את מבנה המסגרת. שתי השורות הפנימיות (2, 3) מתחרזות ביניהן, ויוצרות בכך
מעין חטיבה עצמאית בתוך חלק זה של השיר. המאפיין את שורות 2-3 הוא חוסר האמונה,
הטלת הספק, שאלות בדבר קיומו של ה', אם בכלל, קיומם הפונקציונאלי של השמיים כמקום
עזרה והטלת ספק באמונתו האישית של ה'. שאלות אלו עומדות בניגוד לקריאת התפילה
שבמסגרת, כי הן מעידות על חוסר ביטחון, ספק, וכך נוצר קונפליקט בין המסגרת לבין
השורות הפנימיות שבתוכה- קונפליקט זה רומז לסערה הנפשית שבה נמצא המשורר- מצד אחד,
הטבע האנושי מחפש רחמים, איזשהו כח עליון שישליט סדר בעולם, ומצד שני- ייאוש וחוסר
תקווה. בחלק השני, יש שבירה של החריזה בשורה 6, שאינה מתרחזת עם אף שורה בשיר-
שבירה זו מסמלת את הסערה הנפשית. בחלק זה, למשורר אין יותר קונפליקט, אלא הוא נוקט
עמדה החלטית שלילית, שהתפתחה מתוך שורות 2-3 של החלק הראשון- מכיוון שבחלק הקודם
היה ספק כלשהו ובקשת תפילת רחמים, בחלק השני אין יותר ספק, והייאוש כה גדול, עד כדי
כך שהמשורר מוותר על התפילה, לא מאמין יותר בעזרה מה', והשאלות הרטוריות בסיום הבית,
שחוזרות על עצמן, מעידות על תחושת מלכוד, ללא מוצא. בית 2: בפתיחה, יש קריאה לתליין
("הא"= הנה, קח אותו), שיהרוג את המשורר עם הגרזן שלו, כאילו המשורר הוא כלב. בחלק
הראשון של בית זה, כלומר 4 השורות הראשונות, יש חריזה חיצונית היוצרת מסגרת. הפנייה
בבית זה מנוגדת לפנייה שהיתה בבית 1: המשורר זונח את השמיים ואת ה', שאולי נמצא בהם,
ופונה, מרוב ייאוש, אל הנמען, הכתובת שממנו רצה להנצל לפני כן. כעת, המשורר כבר לא
מבקש רחמים, אלא מוות. כלומר, המוות מצטייר כאן כפתרון קל יותר מאשר הציפייה
הממושכת לגאולה. הפנייה לתליין היא בלשון ציורית, שבה האויב מניף גרזן ("קרדום")
מעל ראשו של המשורר, והוא עומד לכרות את ראשו כאילו היה בעל-חיים חסר ערך ("כלב").
המשורר גם ויתר על אפשרות הצלה על פני הארץ ולא רק על פני השמיים- כלומר, לאן שלא
יברח, המוות ישיגו כי כל פני האדמה הם שטח הוצאה להורג ("גרדום"). בחלק השני של בית
זה, מדבר המשורר גם על עצמו ("דמי") וגם על העם- בית זה מסתיים בקריאת נקמה, בסגנון
של אות קין- אותו דם שנשפך, ידבוק בבגדי הרוצחים, ואי אפשר יהיה למחות אותו, לנצח.
הערה: אם סוקרים את התהליך הנפשי שעובר המשורר בבתים 1-2, רואים שמדובר ב- 4 שלבים:
1 בקשת עזרה, שמכילה תקווה 2 ייאוש 3 רצון למות, שצומח מתוך הייאוש 4 נקמה,
שמשמעותה שהקרבן אינו מוכן לסלוח לרוצחו, ואם הוא לא יכולה להציל את עצמו, אז הוא
מאחל את אותו גורל רע גם לרוצח עצמו. בית 3:
בית זה משנה את גישתו של המשורר- הוא חוזר לרעיון ההצלה, ומזכיר שוב את השמיים, הוא
מדבר על צדק וכד', אך בניגוד לבית 1, הוא מביע חוסר סבלנות- כלומר, הדרישה היא לצדק
מיידי, כל זמן שהמשורר יכול להינצל באופן אישי.
כלומר, המשורר לא רק חוזר לבקשה הראשונה שלו, אלא הוא גם זונח את הסגנון הקולקטיבי
ומתמקד רק בעצמו- זהו עמדה אגוצנטרית, של אדם שרוצה לחיות. המשורר מרחיק לכת בעמדתו,
כשהוא מדבר על ויתור על הצדק אם הוא יגיע אחרי מותו. מצידו של המשורר, דבר שכזה
יהיה מאוחר מדי, ולא אכפת לו אם הצדק הזה יוגשם או לא.
החלק השני של בית זה ממשיך את רעיון האנרכיה המוסרית, שהתחיל בתחילת בית זה. מדובר
בצדק, שיופיע אחרי מות המשורר- המשורר, כאמור, אינו מעוניין בצדק מאוחר זה, והוא
מאחל עולם שבו השמיים ירקבו ("ימקו") ויעלמו- כלומר, ללא ה', ומבחינת הנעשה על פני
הקרקע, יהיה שלטון רשעים, מעין ערפדים, החיים מהדם ששפכו.
אם כך, בית זה מכיל את היסודות שניתן לראות קודם בשיר: ציפיה לעזרה, תקווה, ייאוש,
נקמה, חוסר אל, שלטון רשע וכו'- אלא שהפעם, הדברים מוקצנים יותר. בית 4:
הבית פותח בקריאה מנוגדת לבית הקודם ("ארור האומר נקום"), שבו דיבר המשורר על אות
קין, כנקמה לרוצחים. בהמשך, הוא שוב סותר את עצמו (נובע ממתח, בלבול, סערת נפש)
וחוזר על רעיון הנקמה- לא מצד שלישי או מגורם חיצוני כלשהו, אלא מצד הקורבן עצמו-
דמו של ילד קטן נוקם יותר מהשטן, כי הדם הזה מחלחל לעמקי האדמה והורס אותה.
סיכום השיר:
עמדת המשורר, לפי המבנה הניגודי שחוזר על עצמו, מופיעה לכל אורך השיר: מצד אחד,
המשורר פונה לשמיים ולה', אך מצד שני מטיל ספק בה'; מצד אחד, מבקש צדק, אך מצד שני
מבטל את הדרישה לצדק אם לא יהיה מיידי; מצד אחד, נקמה ברוצחים, אך מצד שני אומר
שאין מקום לנקמה, כי אין צדק; מצד אחד, העולם יכול להתקיים בתור עולם רשע (עמדה
צינית), אך מצד שני מבקש חורבן כללי של העולם. יש שימוש ב- 7 שורות בכל בית- זהו
מספר טיפולוגי, אך למעשה יש בו שימוש אירוני בשיר, כי קדושת ה' מוטלת בספק בשיר זה.
יש שימוש במילה "דם" המופיעה 7 פעמים במהלך השיר- שימוש זה מעביר את הדגש של הקדושה,
מה' אל דם הקורבנות ("קדושת הדם").